בתוך מנהרה שנעשית יותר ויותר צרה, ויותר ויותר חשוכה, ואז מתחילה להיות מוצפת במים, ואני כולי מכופף ומכווץ, ופתאום אני נתקל בחומת אבן והכלים היחידים שיש לי הם הציפורניים שלי. ואולי כולם מרגישים ככה בחיים שלהם, אבל זאת לא סיבה לסבול את זה ולהמשיך עם זה. ובערב ראש השנה החדשה נמאס לי סופית מהכל. הציפורניים שלי היו גמורות, קצות האצבעות שלי היו קרועים לגזרים. לא יכולתי לחפור יותר. הלהקה התפרקה, והמקום היחידי שנשאר לי כדי לבטא בו את עצמי היה ביציאה מהחיים הלא-אמיתיים שלי: עמדתי לעוף מהגג המזדיין הזה כמו סופרמן. רק שזה לא עבד ככה, כמובן."

ארוכה הדרך למטה- ניק הורנבי

הוא חשב על השאלה האם החיים מחורבנים, והאם החיים של אלי מחורבנים באופן מיוחד, ואז הבין שאלי העבירה את כל זמנה בתקווה שהחיים יהיו מחורבנים, ואז הפכה את החיים למחורבנים על-ידי כך שהקשתה על עצמה. בית-הספר היה מחורבן בגלל שהיא לבשה את הסווצ'ר הזה שלה כל יום, וזה היה בניגוד לכללים, ובגלל שהיא צעקה על המורים והסתבכה בתיגרות, וזה עיצבן את כולם. אבל מה היה קורה אם היא לא הייתה לובשת את הסווצ'ר והייתה מפסיקה לצעוק על אנשים? כמה מחורבנים היו החיים שלה אז? לא במיוחד, חשב לעצמו. אבל החיים שלו היו מחורבנים, עם כל העניינים האלה עם אמא שלו והילדים האחרים בבית-הספר וכל זה, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להיות אלי; ואילו אלי הייתה נחושה בדעתה להפוך את עצמה למרקוס. למה שמישהו ירצה לעשות את זה?

 [...]

"זה באמת נכון, אלי? את באמת חושבת שהחיים מחורבנים?"

"בטח."

"למה?"

"כי... כי העולם סקסיסטי וגזעני ומלא אי-צדק."

מרקוס ידע שזה נכון, אמא ואבא שלו אמרו לו את זה מספיק פעמים, אבל הוא לא היה בטוח שזה מה שהכעיס את אלי.

"וזה מה שקורט קוביין חשב?"

"אני לא יודעת. כנראה."

"אז את לא בטוחה שהוא הרגיש כמוך."

"הוא נשמע כאילו זה מה שהוא מרגיש."

"מתחשק לך לירות בעצמך?"

"בטח. לפעמים, בכל אופן."

מרקוס הביט בה. "זה לא נכון, אלי."

"איך אתה יודע?"

"כי אני יודע איך אמא שלי מרגישה. ואת לא מרגישה ככה. את רוצה לחשוב שאת מרגישה ככה, אבל את לא. את יותר מדי נהנית."

"אני לא נהנית בכלל."

"לא. אני לא נהנה בכלל. חוץ מהזמן שאני מבלה איתך. ואמא שלי לא נהנית בכלל. אבל את.. לא נראה לי."

"אתה לא מבין כלום."

"אני מבין כמה דברים. אני מבין בנושא הזה. תשמעי לי, אלי, את לא מרגישה בכלל כמו אמא שלי, או קורט קוביין. אסור לך להגיד שמתחשק לך להרוג את עצמך כשאת לא באמת מרגישה ככה. זה לא בסדר.""

על הילד- ניק הורנבי

[בנוגע לתיוגים- יש קטגוריה של ניק הורנבי רק באנגלית ויש לי את הספר רק בעברית. לפתוח קטגוריה חדשה?]

…and I’m here , in this stupid little flat,  on my own, and I’m thirty-five years old, and I own a tiny failing business, and my friends don’t seem to be friends at all but people whose phone numbers I haven’t lost. And if I went back to sleep and slept for forty years and woke up without any teeth to the sound of Melody Radio in an old people’s home, I wouldn’t worry that much, because the worst of life, i.e. the rest of it, would be over. And I wouldn’t even have had to kill myself.

-

‘Have you got any soul?’ a woman asks the next afternoon. That depends, I feel like saying; some days yes, some days no. A few days ago I was right out; now I’ve got loads, too much, more than I can handle. I wish I could spread it a bit more evenly, I want to tell her, get a better balance, but I can’t seem to get it sorted. I can see she wouldn’t be interested in my internal stock control problems though, so I simply point to where I keep the soul I have, right by the exit, just next to the blues.

[High Fidelity – Nick Hornby]