מיכאל סבב פתאום בתנועה חדה, מפחידה. בחושך לטש אלי עיניים מבולבלות. הטיח בפני את לחיו הרטובה ואת שפתיו החמות הדביק אל צווארי כאילו הוא יונק. ורעד. קרים ורטובים היו פניו. גם מגולח לא היה הפעם. כל זיף על סנטרו הרגשתי אני בעורי. כה נעם לי אריג מעילו המחוספס. כאילו האריג כולו זרימה חמימה ושקטה. הוא התיר את כפתורי המעיל. אסף אותי פנימה. היינו יחד. אני שאפתי את ריחו. ואז חשתי שהוא קיים מאוד. ואני.

לא הייתי מחשבה בתוך לבו והוא לא היה פחד שלי. היינו ממשיים. קלטתי את בהלתו העצורה. התענגתי עליה. אתה שלי, לחשתי, אף פעם אל תהיה רחוק, לחשתי. שפתי נגעו במצחו ואצבעותיו מצאו את עורפי. נגיעתו בעורפי היתה נבונה וזהירה. שנינו רעדנו. אני זכרתי לפתע איך היתה הכפית באצבעותיו במזנון טרה סאנטה: טוב היה לה בין אצבעותיו. אילו היה מיכאל איש רע הן גם אצבעותיו היו בוודאי רעות.

[מתוך: מיכאל שלי - עמוס עוז. עמ' 44] 

היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
היום אשלח יד ואלטף את ראשך
היום אגרום לך סוף סוף לחייך
היום אגרש את העצב מעינייך
אעשה את היום למאושר בחייך
היום תשמעי מה שעוד לא שמעת
אחדש לך חידוש ואדליק לך מבט
היום אבשל לך משהו טעים
אעשה את הכל שיהיה לך נעים
נכון, לא תמיד אני מראה אהבה
אבל היום אני מבקש את הקירבה
היום

כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו
על כל מה שעובר מעלינו
היום נצא לסיבוב בשכונה
נשב קצת ביחד על ספסל בגינה
היום נעשה משהו בלתי נשכח
שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
היום אשלח יד ללטף את ראשך
היום אגרום לך סוף סוף לחייך
היום

[היום/ אהוד בנאי.]

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,

והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת 

וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע וגלגל העין את גלגל החמה חמד. 

אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

הזהירו ראשי השיחים והאור לא ידע שובע,

ניתך בגלי הנהר ובכל אורותיו ניצת, אף ראשי היה בעיניו כתפוח זהב לבלוע.

שושני נהר צהובות פערו את פיהן לבלוע את אדוות הנהר בחופזן וגיבעול השט,

אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

ואותו היום היה יום השביעי בשבת וכל בדי אילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה

ואז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה

[דליה רביקוביץ']

אֲנִי עֲשׂוּיָה כֶּסֶף וּמְדֻיֶּקֶת. אֵין לִי כָּל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת.
כָּל מַה שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֲנִי בּוֹלַעַת מִיָּד
בְּדִיּוּק כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְלֹא עִרְפּוּל שֶׁל אַהֲבָה אוֹ סְלִידָה.
אֵינֶנִּי אַכְזָרִית, אֲנִי רַק אֲמִתִּית,
עֵינוֹ שֶׁל אֵל קָטָן בַּעַל אַרְבַּע פִּנּוֹת.
רֹב הַזְּמַן אֲנִי הוֹגָה בַּקִּיר שֶׁמִּמּוּל.
הוּא וָרֹד עִם כְּתָמִים. הִבַּטְתִי בּוֹ זְמַן כֹּה רַב
עַד שֶׁאֲנִי חָשָׁה שֶׁהוּא חֵלֶק מִלִּבִּי. אַךְ הוּא מְהַבְהֵב.
פָּנִים וַחֲשֵׁכָה שָׁבִים וּמַפְרִידִים בֵּינֵינוּ.

עַתָּה אֲנִי אֲגַם. אִשָּׁה גוֹחֶנֶת מֵעָלַי,
מְחַפֶּשֶׂת בְּכָל תְּחוּמַי מַה הִיא בֶּאֱמֶת.
וְאָז הִיא פּוֹנָה לְאוֹתָם שַׁקְרָנִים, הַנֵּרוֹת אוֹ הַלְּבָנָה.
אֲנִי רוֹאָה אֶת גַּבָּהּ, וּמְשַׁקֶּפֶת אוֹתוֹ בְּנֶאֱמָנוּת,
הִיא גּוֹמֶלֶת לִי בִּדְמָעוֹת וּבְסַעֲרַת יָדַיִם.
אֲנִי חֲשׁוּבָה לָהּ. הִיא בָּאָה וְהוֹלֶכֶת.
כָּל בֹּקֶר פָּנֶיהָ מַחְלִיפוֹת אֶת הַחֲשֵׁכָה.
בְּתוֹכִי הִטְבִּיעָה נַעֲרָה צְעִירָה, וּמִתּוֹכִי אִשָׁה זְקֵנָה
צָפָה וְעוֹלָה לְעֶבְרָהּ יוֹם אַחַר יוֹם, כְּדָג נוֹרָא.

[מראה - סילביה פלאת'

מתוך: אלקטרה בשביל האזליאות
תרגום: אורה סגל, הוצאת כרמל ירושלים, תשס"א 2000 . ]

אני אוהבת את השקט שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את המוות הנודף משיריך.
אני אוהבת את הקצב המהיר בסרטיך.
אני אוהבת את הרעש שנוסע לפניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הדשא, שאתה רומס ברגליך.
אני אוהבת את המוות ואת ביטוחייך,
ואני אוהבת את שמך ואת כל נכסיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר, אחריך.
אני אוהבת את החדר, כשהוא ריק בלעדיך.
אני אוהבת את המים, הזורמים מעליך.
אני אוהבת את החושך, החותר מתחתיך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך.
אני אוהבת את הרחש, שזוחל לרגליך.
אני אוהבת את הרגע, בו נשארתי בלעדיך.
אני אוהבת את הצבע הרחוק של עיניך.

אני אוהבת את השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך -
איך היית גדול ומפחיד בחייך
ואיך אסתדר פה עכשיו בלעדיך.

אני פוחדת מן השקט, שאתה משאיר אחריך,
ואני יושבת וחושבת מה יהיה בלעדיך,
ואני נזכרת באלה שהיו לפניך,
ואני יושבת לי בשקט וחושבת עליך.

[דוד אבידן.]

"קחי עוד פרוסה", הגישה לי דודה תחייה את סלסילת הקש, ואני שמתי יד על הבטן ואמרתי, "אני לא יכולה, אני מפוצצת".

"ככה אני מרגישה לפעמים ביחס לחיים", היא אמרה מהורהרת, "כאילו שאכלתי יותר מדי ואני לא יכולה להכניס אפילו פירור, ואני רק רוצה להניח את הגוף באיזה מקום ולישון, ושיעזבו אותי במנוחה. אבל את רק עכשיו מתחילה, והתיאבון שלך עוד גדול וככה גם הפחד שהארוחה תיגמר לך פתאם. עוד תראי שאחרי שגומרים את המנה הראשונה, כבר קצת שבעים, ואחרי המנה העיקרית מלאים לגמרי וכבר לא כלכך משנה אם יגישו קינוח, ואחרי הקינוח אי אפשר יותר להכניס כלום ורוצים רק לשכב ולנוח"

"ואז מפסיקים ולפחוד, כי ממילא אין יותר תיאבון" הבנתי פתאם, "זה די מרגיע מה שאת אומרת"

"אין תיאבון, ואין גם שיניים לנגוס איתך", חייכו אלי עיניה החומות, "רק שההבדל בין ארוחה לחיים הוא שבחיים אוכלים את הקינוח המתוק בהתחלה, ואחר-כך את כל השאר. את אוכלת עכשיו את הקינוח".

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר]

כעת הוא כבר שם, במלואו, ונענה בביישנות נלהבת למה שיש לה לתת לו, ואפילו שהוא לא מוציא מלה מפיו ולא מחייך אפילו פעם אחת, היא מרגישה איך איבריו לומדים להתענג על התנועות, ומתמתחים וזעים ומתמלאים כמו אפרוחים בקליפתם. ופעם אחר פעם היא מזכירה לעצמה לא להיחפז איתו כל-כך, הוא טירון גמור, תיזהרי, מחר הוא לא יוכל להזיז אצבע מרוב כאבים. אבל היא לא יכולה לעמוד בפני ההתלהבות התמימה שלו, ובתחושה שמתעוררת בה, שבכל תנועה ופיתול שלו הוא כמו מנסה להגיע עמוק יותר פנימה, ולעסות בתוכו איזה גלעין סמוי, קפוץ, והתחושה הזו שולחת גם בה אדוות גוף חמימות, שהולכות ומתפשטות עד שהן נוגעות במקום המענג שאין לו שם באף שפה, אי שם בקרביים, עמוק, בגבול שבין הדגדוג והכמיהה; ומה שמדהים, היא חושבת, זה איך שדרך הגוף הוא כאילו נזכר במשהו, רק דרך הגוף, ומציינת כבדרך-אגב, כמה שהוא גמיש, כאילו שכל החיים הוא מתעמל, והוא חוזר ואומר, לא, אני שונא התעמלות, והיא מחליטה לא לדחוק בו בנתיים, אולי אחר-כך יתגלה שהוא בכל זאת עוסק בספורט או בריקוד, מה פתאם ריקוד, היא צוחקת, ראית איך הוא הולך, קפוא לגמרי, זומבי, אבל איזה הסבר אחר יש לזה, לתנועה החלקה והמתנגת הזאת, כאילו חיים שלמים סודיים השתמרו בו מתחת לקרח.ושוב ושוב היא מנסה להבין מה קרה שלפתע חולל את השינוי, ולא מצליחה, אבל בכל פעם שנדמה לה שהוא נשמט ממנה היא תיכף ומיד מעמידה אותו על הידיים, ובבת אחת הוא נזכר, ושוב הם נסחפים, והחדר מלא בנשימותיהם, כי גם היא מבלי משים מתחילה לעבוד לצדו, קשה לה להתאפק, הגוף שלה נע מעצמו כמו לקצב מוסיקה, כבר מזמן לא קרה לה דבר כזה כאן או בכל מקום אחר. ופעם אחר פעם היא נוזפת בעצמה שהיא מגזימה, שהיא לא שומרת עליו, זה לא יוגה, היא יודעת, לא ככה למדת, לא ככה לימדת, אבל היא כבר קצת שיכורה, מה הפלא, אושר חריף כזה על בטן ריקה, ובשקיקה חסרת מעצורים היא יונקת את הרגעים ומנסה לחרות אותם בזיכרונה, כאילו היו תשובה מפתיעה שהיא זוכה לה בתוך חלום.

[מתוך: בגוף אני מבינה - דויד גרוסמן, עמ' 151]

מדהים הא?

הבית הופך לבית משוגעים, ואז אני חייבת להסתגר בחלקת אלוהים השקטה שלי, לקרוא או לכתוב או סתם לחלום. לפעמים אני עוברת על גדותי מרוב דברים שמסתחררים לי בראש, והדם מתחיל לרוץ לי בוורידים במהירות שיא, כאילו הוא מתאמץ להשיג את המחשבות, ואז אני מוכרחה לחלום-בהקיץ במשך שעות, בעיניים עצומות חזק, או פקוחות, ואני משחזרת ארועים שקרו לי ומדמיינת מה הייתי רוצה שיקרה, כמו סרט שאני מקרינה לעצמי שוב ושוב ושוב, עד שהכל נספג לי בגוף. כשאמא פותחת את הדלת(בזמן האחרון היא למדה לדפוק, לפחות) ומוצאת אותי שוכבת במיטה ובוהה בתקרה, היא שואלת, מה את עושה? ואני אומרת, את לא רואה? אני מתבגרת."

[מתוך: הנה אני מתחילה - יהודית קציר.]

"המרחק הזה איפשר לי לשמור על ריחוק על איפוק על ריתוק על חישוק אבל עכשיו כשאת נוגעת בי ככה, דיי, תמשיכי, תמשיכי, את הכל את מוצת, ורק כך אני יכול לאהוב אותך, רק כך, אולי אם אישה אחרת אני אוכל אחרת, אבל איתך זה תמיד יהיה בלי סייגים, איתך אני תמיד מותך וכן, אני כבר מתחיל להבין שאולי אף פעם לא תצליחי לאסוף תשעים ואחת אלף דולר, ואני כבר מתחיל לקלוט שמאחורי כל הדיבורים הנוקבים שלך על אחרים מסתתרת עצלות פשוטה, ופחד גדול משינויים, אבל עכשיו, כשאת פותחת לי עוד כפתור בחולצה, כל החוכמה שלי וכל התובנות שלי וכל הזהירות שלי מותכות והופכות לנוזל אהבה מבעבע, וזה בדיוק מה שלא יכולת לסבול, זה בדיוק מה שיושב לך על השריטה שלך וימשיך לשבת עד ששוב תקומי ותלכי ממני ותיקחי את הריח הנקי הזה שעושה חשק ללקק והנה אני מלקק לך את האוזן מבפנים ואת מפקירה את הצוואר שלך ואני מנשק אותו ונושך אותו קלות כמו שאת אוהבת ואת מחפשת את השפתיים שלי והנה אנחנו מתנשקים והטעם שלך וניל כוזב, הכל כוזב אבל נעים, כלכך נעים ועוד כמה שניות עוד כמה שניות פחות שניה כבר לא יהיו מילים אז אולי כדאי בכוחותיי האחרונים לעצור לנסות לעצור לומר.. דיי תמשיכי דיי בחיי זה יותר מידי אולי..."

[משאלה אחת ימינה -אשכול נבו, עמ' 255]

שאפה אוויר בקול נרעש, ולבה חצב בקירות גופה, והיתה סמוקה וחמה ונערתית בתכלית, ושוב העירה את עצמה והזכירה לעצמה נדרים וחרתה לה במוח בכתב-יתדות שאין לזה מקום, אין, אין מקום לזה, מקום לזה אין.. ואיך פעם, ממש לפני שנפרדו התקשרה אליו הביתה בשעה שידעה שהוא איננו, וקול אשה מואר ורחב אמר הלו, ועוד פעם ועוד, קול אשה שהלך ונעשה קטן ועצוב, והקול היה לה כמו סטירת-לחי שכבר מזמן רצתה לקבל, והיא הניחה את השפופרת והניחה את לבה על השולחן ולקחה פטיש של שניצלים והיכתה בו בכל הכוח ובלי רחמים, יש שם אשה ויש ילדים ומה את עושה.

[בגוף אני מבינה - דויד גרוסמן]

לא את הנייר הזה
לעוף אני רוצה
האוננות המזוינת הזו
הנמוכה

הוא יפה אבל
הכהה המכוער הזה
הוא יפה אבל
הכהה המכוער הזה

בחוץ שמלות קצרות
הכל בהילוך מיני
כשרושם המחשבות ימות
אז הדוב יצא לחפש מתוק
מאישה יפה לאישה יפה לאישה יפה

הוא יפה אבל
הכהה המכוער הזה"

[מתוך - דיו / ביצוע מילים ולחן:אביתר בנאי]