|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"עצלות מדברית
פושטת כמו יין כמו סם בכל תא מתאי גופך. וחיוך פנימי מתרחש
מפעם לפעם: נעלמתי להם, וזהו. אף אחד לא יכול להגיד לי עכשיו מה לעשות ומה לא. כי
אף אחד לא יודע. מתחשק לי לקום, אני קם. מתחשק לי לשבת, יושב. מתחשק לי לפתוח באש,
קוצר את כולם כאן בצרור ארוך ויפה ויוצא ונעלם אחת ולתמיד במדבר. שמתחיל בדיוק
שלוש מאות מטר מכאן. אין בעיות. אין הוראות. קסמי צ'אד. וזאת היא רק ההתחלה.
מעכשיו מתחילים החיים. "
[מנוחה נכונה- עמוס עוז]
| |
הזקנים האלה שלנו..
אם אתה שואל אותם, נניח, מה השעה- הם משיבים לך בהרחבה, עם נימוקים טובים,
לפי סעיפים, אלף בית גימל ודלת, ומזכירים לך שלכל מטבע יש שני צדדים ושאסור להתעלם
מלקחי העבר. אחר-כך, ברכינה דידקטית כזאת, הם מחייכים ושואלים אותך מה דעתך אתה.
לפני שפתחת את הפה הם עונים בעצמם גם על השאלה הזאת, עם סעיפים והכול,
ומסבירים לך שדעתך אין לה בסיס מפני שהדור שלך שטחי וכל זה. אבן על אבן הם לא
משאירים אצלך, והכול- בלי לתת לך לומר אף מלה. מכניסים לך שח מט אחרי שהם בעצמם
שיחקו בשני הצדדים של הלוח ושיתקו את הכלים שלך מפני שאתה אין לך כלים יש לך רק
בעיות פסיכולוגיות רגישות. ובסוף הם אומרים שאתה עוד צריך ללמוד ושאתה עוד לא בשל.
[מנוחה נכונה- עמוס עוז]
| |
"אולי יפה היה אילו נפגשו אמך ואבי. בודאי היו מוצאים להם הרבה נושאים משותפים לשיחה. לא כמונו, חנה, שאנחנו יושבים כאן ומדברים על הורינו. את משתעממת?" שאל מיכאל בחרדה, וכששאל התכווצו עיניו כאילו הכאיב לעצמו בשאלתו.
"לא," אמרתי, "אני אינני משתעממת. טוב לי כאן."
[מיכאל שלי /עמוס עוז, עמ' 10]
| |
רק ספרים היו אצלנו בשפע,
בלי חשבון, מקיר אל קיר, במסדרון ובמטבח ובכניסה ועל אדני החלונות ואיפה לא. אלפי ספרים בכל פינות הבית. היתה איזו הרגשה שבני אדם באים והולכים, נולדים ומתים, אבל הספרים בני אלמוות. כשהייתי קטן, קיוותי לגדול ולהיות ספר. לא סופר כי אם ספר, אנשים אפשר להרוג כמו נמלים. גם סופרים לא קשה להרוג. אבל ספר, גם אם ישמידו אותו בשיטתיות, יש סיכוי שאיזה עותק יינצל ויוסיף לחיות לו חיי מדף, חיי עולם חרישיים על אחד המדפים השכוחים באיזו ספריה נידחת.
עמוס עוז
| |
"כמה מעט זכאי אדם לדעת על אדם אחר.
ואפילו הוא מקשיב. ואפילו אין שוכחים מאומה."
[מתוך "מיכאל שלי"\ עמוס עוז]
| |
האושר כולו, מיסודו,
הוא המצאה נוצרית בנאלית. האושר, כתבתי, הוא קיטש. אין שום קרבה בינו ובין האודאימוניה של היוונים. ואילו ביהדות לא קיים כלל מושג האושר ובעצם אין לו אפילו מלה מקבילה בתנ"ך. להוציא, אולי, את הסיפוק שבקבלת אישור, היזון חוזר חיובי מן השמים או מהזולת: 'אשרי תמימי-דרך', למשל. היהדות מכירה רק בשמחה. כמו בפסוק 'שמח בחור בילדותך': שמחה בת-חלוף, כמו האש של הרקליטוס האפל שנצחונה הוא כליונה, שמחה אשר היפוכה מקופל בה ובעצם גם מתנה אותה.
[מתוך: קופסה שחורה/עמוס עוז]
| |
מיכאל סבב פתאום בתנועה חדה, מפחידה. בחושך לטש אלי עיניים מבולבלות. הטיח בפני את לחיו הרטובה ואת שפתיו החמות הדביק אל צווארי כאילו הוא יונק. ורעד. קרים ורטובים היו פניו. גם מגולח לא היה הפעם. כל זיף על סנטרו הרגשתי אני בעורי. כה נעם לי אריג מעילו המחוספס. כאילו האריג כולו זרימה חמימה ושקטה. הוא התיר את כפתורי המעיל. אסף אותי פנימה. היינו יחד. אני שאפתי את ריחו. ואז חשתי שהוא קיים מאוד. ואני.
לא הייתי מחשבה בתוך לבו והוא לא היה פחד שלי. היינו ממשיים. קלטתי את בהלתו העצורה. התענגתי עליה. אתה שלי, לחשתי, אף פעם אל תהיה רחוק, לחשתי. שפתי נגעו במצחו ואצבעותיו מצאו את עורפי. נגיעתו בעורפי היתה נבונה וזהירה. שנינו רעדנו. אני זכרתי לפתע איך היתה הכפית באצבעותיו במזנון טרה סאנטה: טוב היה לה בין אצבעותיו. אילו היה מיכאל איש רע הן גם אצבעותיו היו בוודאי רעות.
[מתוך: מיכאל שלי - עמוס עוז. עמ' 44]
| |
|