"האם תקני פעם בינה, אן?" שאלה מרילה, בהיודע לה דבר המקרה על הבריכה.

"אה, כן, מרילה, סבורה אני, כי אקנה," החזירה אן מתוך ביטחון. "חושבת אני, כי יש לי עכשיו הסיכויים המזהירים ביותר להיעשות נבונה."

"איני רואה כיצד יוכל להתרחש נס זה," אמרה מרילה.

 "הנה גם היום למדתי לקח טוב," הסבירה אן. "נוכחתי לדעת, כי אין כל טעם לנסות להיות רומנטית באבונלי. דבר זה חשוב היה ומקובל לפני מאות בשנים בקמלוט רבת המגדלים, אבל בימינו אלה אינם מעריכים ביותר את הרומטיות. בטוחה אני, מרילה, כי בקרוב תראי בי התקדמות גדולה גם במובן הזה."

"מי יתן והיה כן," אמרה מרילה מתוך פקפוק.

 אולם מתי, אשר ישב כל הזמן שותק בפינה, שם את ידו על כתפה של אן בצאת מרילה את החדר.

"אל תותרי על כל הרומנטיות שלך, אן," לחש מתוך בישנות.

"משהו ממנה - לא יותר מדי כמובן - הוא דבר טוב. על הכל על תותרי, אן."

[מתוך "האסופית"\לוסי מ. מונטגומרי]

"הצ'ופוואלאים שבספינה השתייכו כולם לארגון השפתיים החתומות והיו משרתיו הנאמנים ביותר של ראש הכת.
שוב ושוב התרשם הרון עד כמה הם נראים בינוניים, ועד כמה חדגונית העבודה המוטלת עליהם. מאות מהם היו שם, בגלימות ובברדסים עם סמל השפתיים החתומות; הם טיפלו במכלים ובעגורנים שעל הסיפון, ועסקו בסדרה של עבודות פשוטות ויומיומיות: בקרת מחוגים, הידוק ברגים, הפעלת מתקני הבחישה של המכלים והפסקתם, שטיפת הסיפון. כל זה היה משעמם עד מוות; ובכל זאת - כך נאלץ הרון להזכיר לעצמו כל הזמן - מה שהטיפוסים הלבלריים, עוטי הגלימות, המתרוצצים, החמוצים, הכחושים, השחוקים האלה עושים באמת, הוא לא פחות מהשחתת ים זרמי הסיפורים עצמו!
"כמה שטני," אמר הרון ללם, "שהדברים הגרועים מכל יכולים להיראות כה טבעיים, ואפילו שגרתיים."

[מתוך "הרון וים הסיפורים"\סלמן רושדי]

חמק הכלבלב חזרה אל תוך בית החוף, שם שכב והמשיך לחלום אודות הזאבים.

אכן, היו אלה הזאבים, אשר במחיצתם ביקש להיות. מה רב האושר - כך חשב בלבו - לצאת איתם לציד, ללכת אחריהם לכל מקום, לעשות כל דברים אשר הם עושים, וכל דבר שהם יבקשוהו לעשות. ואז יבוא יום, בו הוא עצמו ישתנה ויעשה נועז ופראי כמותם. 
 לילה לילה, בשעה שאור-הירח זהר על ענפי-השרך הקפואים שליד החלונות, היה עצובלי מתעורר בבית-החוף ומתישב להאזין.
לילה לילה היה חובש את כובע הצמר שלו מעל לאזניו ומדשדש חרש החוצה. מדי פעם היה מתנהל באותו שביל עצמו, לאורך החוף המשופע אל תוך היער. הוא המשיך בדרכו עד אשר עצי היער נעשו דלילים יותר והוא יכול היה לראות בעדם את הרי הבדידות.
ואז היה עצובלי מתיישב בשלג וממתין לנהמת הזאבים. לעתים היו הדי הנהמות מגיעים ממרחקים, ולעתים נשמעו קרובים יותר.
אבל הוא היה שומע אותם כמעט בכל לילה.
 וכאשר היה עצובלי שומע את נהמת הזאבים - היה מפנה את חרטומו למרומים ומשמיע את תשובתו. לפני עלות השחר היה עצובלי זוחל חזרה ופונה לישון בתוך המזוה שבבית-החוף.
בוקר אחד הביטה בו די-נורה ואמרה לו:
"לעולם לא תשכח אותם באופן שכזה."
"אינני רוצה לשכוח אותם," אמר לה עצובלי, "אני רוצה תמיד תמיד לחשוב עליהם."

[עמק החיות המוזרות\טובה ינסן]

"איזו בובה יפה יש לך!" אמר בקול מוזר, חסר-צליל. "כל חבריך למשחק ודאי יתקנאו בך בגללה."
מומו רק משכה בכתפיה ושתקה.
 "האם עלתה ביוקר?" המשיך האדון האפור.
"אינני יודעת," מלמלה מומו במבוכה. "מצאתי אותה."
"מה את שחה!" השיב האדון האפור. "ואם כן, את ממש בת-מזל, כפי שנראה לי."
מומו נענעה קצת בראשה.
 "אני כבר מסתכל בך זה זמן-מה," המשיך האדון האפור, "ונדמה לי שאינך יודעת כלל איך צריך לשחק בבובה נפלאה שכזאת. להראות לך?"
מומו נתנה באיש מבט מופתע והנהנה.
"הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים," קרקרה פתאום הבובה.
 "נו, את רואה, קטנתי," אמר האדון האפור, "הלא היא אומרת לך זאת בעצמה. בבובה נפלאה כזאת אי אפשר לשחק כמו שמשחקים באיזו בובה אחרת, הרי זה ברור. לא לשם כך היא קיימת. צריך להציע לה משהו הגון, אם רוצים לא להשתעמם איתה. שימי לב, קטנתי!"
 הוא ניגש אל מכוניתו ופתח את תא המטען שמאחור.
"קודם כל," אמר, "היא צריכה הרבה בגדים. הנה, למשל, שמלת ערב מקסימה."
הוא משך והוציא את השמלה והשליכה לעבר מומו.
 "והנה מעיל פרווה של חולד אמיתי. והנה כאן חלוק משי.והנה חליפת טניס. וחליפת סקי. ובגד ים. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת..."
הוא הטיל כל אותם דברים לרוח-המקום שבין מומו לבין הבובה, ואט-אט נתגבבה שם ערימה.
 "כך," אמר, וחייך שוב את חיוכו הדק. "בזה תוכלי לשחק לפי-שעה, לא כן, קטנתי? אבל לאחר כמה ימים יהיה גם זה משעמם, את חושבת? ובכן, טוב; אם-כך, את צריכה עוד דברים בשביל הבובה שלך."
שוב התכופף מעל לתא המטען, והשליך חפצים לעברה של מומו.
 "הנה, למשל, ארנק קטן אמיתי, העשוי עור נחש, ובו שפתון אמיתי ופודריה. הנה מצלמה קטנה. הנה מחבט של טניס. והנה טלוויזיה-של-בובות הפועלת ממש - הנה צמיד, מחרוזת, עגילים, אקדח-של-בובות. גרבוני משי, מגבעת עם נוצה, כובע קש, כובעון לעונת האביב, מקלוני גולף, פנקס המחאות קטן, בקבוקון בושם, סבון ריחני לאמבטיה, תרסיס לרענון הגוף..."

הוא עשה הפסקה והסתכל במבט בוחן במומו, שישבה כמשותקת על הארץ בתוך כל אותם הדברים.
 "את רואה, המשיך האדון האפור, "זה פשוט מאד. צריך שיהיה תמיד עוד ועוד, ואז לא משתעממים אף פעם. אבל אולי את חושבת שיום אחד כבר יהיה לביביגירל המושלמת הכל ושאז אפוא יהיה אולי בכל-זאת משעמם? לא, קטנתי, אל דאגה! כי הנה יש לנו עוד חבר מתאים לביביגירל."
 ועכשיו הוציא מתא-המטען בובה אחרת. היא היתה גדולה כביביגירל ומושלמת כמוה, אלא שהיה זה עלם צעיר. האדון האפור הושיבו ליד ביביגירל המושלמת והסביר: "זהו בוביבוי! גם בשבילו יש המון רב של אביזרים. וכאשר כל זה, כל זה, יעשה משעמם - אז יש עוד חברה של בביגירל, ולה יש ציוד משלה, המתאים רק לה. ולבוביבוי יש עוד חבר מתאים, ולזה יש שוב חברים וחברות. את רואה אפוא, אין הכרח שיהיה משעמם אי-פעם, כי אפשר להמשיך את העניין עד אין-סוף, ותמיד ישאר עוד משהו שתוכלי לרצות בו."

[מתוך "מומו"\מיכאל אנדה]

היֹה היה פעם דרקון

בארץ של אגדות

דרקון ענק וירוק שריון

מחייך וחושף זר שיניים חדות.
היו לו רגליים של אריה

ועור חלק, כמו לנחשים
וזוג כנפיים של ציפור
ואם זה לא מספיק - גם שלושה ראשים.

דרקון שמקפיא אותך במבט
של שלושה ראשים, שש עיניים סגולות
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת
לא יישן חמישים לילות.
ואין בית בו אין שיחה
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות
וארוחה בלי נסיכה
היא לא ארוחה לרוחו.
ציידים נחמדים רדפו אחריו
מלכודות חיכו לו בכל הפינות
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להרשים נערות עדינות.

אמרו שבעין שלו יהלום
ומי שמוציא אותו - עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום

לגנוב לו אוצר מאחד הראשים.
כולם רק נגדו, זאת ידע הדרקון
ולכן הקפיד להיזהר -
כששני ראשים הלכו לישון
ראש אחד תמיד נשאר ער.

שנאו אותו מגדול עד קטן,

בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא לא מסוכן
ואולי הוא בעצם

דרקון טוב.

זו לא אשמתו שהוא מצוייד
בשלושה ראשים. ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש קטן אחד
ובכתף אחת רכה
להניח אותו עליה.
והוא מצטער שהוא נוחר
וגופו נחשי, ופניו מאוסות
הוא היה רוצה להיות משהו אחר
אבל ככה הוא, ואין מה לעשות.

בוקר אחד הם הגיעו אליו
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב.
עשרים נסיכות מחאו כפיים
שמש אביב בשמיים זרחה
ושלושה ראשים עצומי עיניים
שכבו בשורה על הסלע החם.

והשודדים, שהגיעו מהר למקום
שלחו יד אל העין שלו הסגולה
אבל מה שנצץ בתוכה לא היה יהלום
אלא דמעה גדולה.
ואיש לא היה שם עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב
את הדרקון הלא-נכון.

[יהונתן גפן]