|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הדמיון אינו שיגעון
... "הרי השגעון עצמו מתחיל רק מעבר לנקודה הזאת"
"ברגע שאדם מתעורר מחלום אכן יכול הוא להעיר: אני מדמה בנפשי שאני מת. בכך הוא מוקיע ואומד את שרירות הדמיון - אין הוא משוגע. הוא משוגע כאשר הוא מעמיד כשאישור למותו - כשהוא רומז שיש לכך איזה ערך של אמת - את התוכן הנייטראלי-עדיין של הדימוי - אני מת." ... "כך לא יתחיל השגעון אלא במעשה המשרה לדימוי ערך של אמת. יש חפות בראשית של הדמיון: הדמיון עצמו אינו שוגה אשר איננו מכחיש גם אינו מאשר אלא הוא נטוע במידה גדולה כל כך בהתבוננות הפשוטה בדימוי." ... "הנה כך השגעון הוא מעבר לדמיון, ואף על פי כן עמוקים שורשיו בו; שהרי כל כולו מתבטא בהודאה שדימוי יש לו ערך ספונטאני, שהוא אמת שלמה ומוחלטת. מעשיהו של בר-דעת, שבדין או שלא בדין הוא מסיק שדימוי הוא אמת או שקר, מעשה זה הוא מעבר לדימוי זה הוא מתעלה עליו ומודד אותו על פי מה שאיננו הוא עצמו."
"מעשה זה מהו? מעשה של אמונה." ... "מרחיב אותו" ... "ומארגן אותו סביב קטע של לשון. האדם מדמה בנפשו שהוא עשוי זכוכית אינו משוגע" ... "אבל הוא משוגע אם מתוך אמונה שהוא עשוי זכוכית, הוא מגיע לכלל מסקנה שהוא שברירי, שהוא עלול להשבר."
"השגעון, כפי שדימרברוק מנתח אותו, שני מישורים יש לו אפוא; אחד גלוי לעיניי כל: מלאנכוליה ללא הצדקה אצל אדם המאשים את עצמו בטעות שהרג את בנו; שד נשחט המצייר לעצמו שדים; תבונה הרוסה הבאה בדברים עם רוח רפאים. אך מישור עמוק ביותר אנו מוצאים אירגון קפדני הנשען על כלי נשק חסר הפגם של שיח." ... "הריהו מעין תבונה בפעולה."
"על סמך מה אפשר לראות בלשון הבסיסית הזאת טירוף? אפילו נודה שזו אמת השיגעון. בזכות מה היא נעשית שיגעון אמיתי וצורת המקור של אי שפיות? מדוע בדיבור זה דווקא, שראינו שצורותיו נאמנות כל כך לכללי התבונה, אנו מוצאים כל אותם סימנים שהמצהירים באופן המפורש ביותר על עצם העדרה של תבונה?"
"הטירוף הוא חלומם של האנשים בהקיץ" ... "החלום מרמה; הוא מביא לידי בילבולים; הוא אשלייה. אבל אין הוא מוטעה. לכן אין השגעון כלה במצב היקיצה מן החלום, ולכן הוא עובר על גדותיו וגולש אל הטעות." ... "השגעון בא כאשר הדימויים" ... "מקבלים את החיוב או את השלילה שבהם מתגלמת הטעות." ... "הטעות היא היסוד הנוסף תמיד על החלום." ... "המשוגע אינו קורבן לאשלייה, לתעתועי חושיו, או למהלכי נפשו. אין הוא נפגע מבחוץ. הוא מרמה את עצמו." ... "הטירוף" ... "טמון היה בכך שהשכל לא הבדיל בין אמת לכזב."
"אך בעוד השגגה אינה אלא אי-אמת, ואילו החלום אינו מאשר ואינו שופט, הרי השגעון ממלא את החלל הריק של השגגה בדימויים, הוא מקשר בין תעתועי חושים על ידי שהוא מאשר את הכוזב. במובן מה יש כאן משום מלאות, שהרי לכוחות היום מצורפות כאן תבניות הלילה ופעילותו של השכל הער מצורפת לצורותיו של הדמיון; התוכן האפל מקושר אל צורות האור. אך כלום אין מלאות מאין זו למעשה תכלית החלל הריק?" ... "ואם ננסה עכשיו לחוסר הדעת הקלאסי איזה ערך" ... "מחוץ ליחסיו עם החלום והשגגה, חייבים אנו להבין אותו, לא כתבונה שחלתה, או שכתבונה שאבדה או נוכרה, אלא כתכלית הפשטות, כתבונה מסונוורת. הסינוורים הם הלילה בעיצומו של אור היום."
"בטרם יתפוס ה'טבע' את מעמד האוניברסליות שלו, בטרם יקבל את הכרתו הלירית של האדם, שתכפה עליו קצב עונותיו." ... "הניגוד של יום ולילה." ... "צורה שמחשבה קונה לה אותה קניין גמור במדע מתמטי - הפיזיקה הקרטיזאנית היא מעין מדע של האור." ... "מעגל היום והלילה הוא חוק העולם הקלאסי: המצומצם ביותר אך התובעני ביותר שבצרכי העולם, החוקיות ההכרחית ביותר אך הפשוטה ביותר של הטבע." ... "חוק שאינו מניח מקום לשום דיאלקטיקה ולשום פיוס." ... "הוא מושל בעולם שאין בו אור דימדומים, שאינו יודע שום השתפכות נפש, גם לא יודע את דאגותיה הממותקות של הליריקה; הכל חייב להיות בהקיץ או בחלום, אמת או חושך, אורו של היש או אינותו של הצל. חוק מעין זה מכתיב סדר בלתי נמנע, חלוקה שלווה המאפשרת את האמת ומתביעה בה באופן מוחלט את חותמה."
"בלילה מצא הגיבור הטראגי איזו אמת קודרת של יום." ... "הלילה, למרבה הפרדוקס, שפך אור; היה זה יומו העמוק ביותר של היש. והיפוכו של זה במשוגע, המוצא באור יום רק את חוסר העקביות שבדמויות הלילה; הוא מניח לכל אשליות החלום להחשיך את האור. יומו הוא רק הלילה השטחי ביותר של מראית העין. ובמידה זו האדם הטראגי, יותר מכל זולתו, שקוד לשאת את אמיתו." ... "הוא מטיח בפני השמש חסרת הרחמים את כל סודות הלילה - בעוד המשוגע מודר לגמרי מן ההוויה. ואיך הוא יכול שלא להיות כך, כשהוא משאיל את בבואת האשלייה של היום לחוסר הישות של הלילה?"
"עכשיו בזכות מה שידוע לנו על חוסר הדעת יכולים אנו להבין יותר מה הייתה הכליאה. מחווה זו, שהגלה את השגעון לעולם נייטראלי ואחיד של הרחקה, לא ציין הפסקה בהתפתחותן של שיטות הרפואה גם לא בהתקדמותם של רעיונות הומאניטאריים." ... "שבתקופה הקלאסית פסק השגעון מהיות סימנו של עולם אחר ושנעשה הגילוי הפרדוקסלי של האין. בסופו של דבר אכן ביקשה הכליאה לגנוז את השגעון, להכרית מן הסדר החברתי דמות שלא מצאה את מקומה בתוכו; תמצית הכליאה לא הייתה גירוש של דיבוק מסוכן. הכליאה רק גילתה בעליל מה השגעון במהותו: הוצאתו של האין לאור יום." ... "הכליאה את הגילוי הזה גנזה אותו." ... "השיבה אותו לאמיתו כאפסות. הכליאה היא נוהג התואם במדוייק ביותר את השגעון הנחווה כחוסר דעת, כלומר כשלילתה הריקה של התבונה; על ידי הכליאה אנו מודים שהשגעון הוא לא כלום." ... "הכליאה משרטטת, על פני השטח של תופעות ובסינתיזה מוסרית חפוזה, את הדפוס הנסתר והמובהק של השגעון. ובכן, כלום קבעה הכליאה את נהליה מחוץ אינטואיציה עמוקה זו? וכי משום שאומנם סילקה הכליאה את השגעון מן האופק הקלאסי נתנו בה לבסוף אות קלון של אין? התשובות על שאלות אלו משלימות זו לזו במעגליות מושלמת."
[ מתוך 'תולדות השגעון בעידן התבונה' - מישל פוקו ]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: