"[...] תמיד הייתי ילדת ה"אבל". עשיתי הכל, אבל הייתה לי פוביה למילה "אבל". כאילו שהיא נבנתה מרצף של תחושות רעות, כאילו היא באה כהכנה לכל מה שאצטרך לשמוע אחריה. כל הרע, מתוך הטוב. אז "אני מוותר" זה שילוב מילים יפה. אולי אפילו שילוב מנצח. קצת פחות אומנם מ"אני אוהב". אבל אולי זה בסך הכל מנוגד זה לזה. [...] אז וויתרת על ילדת ה"אבל", וויתרת עליי. צמד המילים הזה שתיאר אותי באופן כל כך מושלם, נראה לפתע קצת עצוב. אני רציתי שבפעם הראשונה מישהו יוכל לבוא ולהפריד בין שתי המילים האלה. אתה בכל זאת בחרת לוותר על ילדת ה"אבל". אני מצידי רציתי שתוותר רק על ה"אבל"."

מתוך הבלוג הזה.

.You may live your past, or you may leave your past

Here's to the crazy ones.

  The misfits.

    The rebels.

      The troublemakers.

        The round pegs in the square holes.

The ones who see things differently.

They're not fond of rules.

     And they have no respect for the status quo.

You can praise them, disagree with them, quote them,

     disbelieve them, glorify or vilify them.

About the only thing you can't do is ignore them.

      Because they change things.

They invent.    They imagine.    They heal.

  They explore.    They create.    They inspire.

    They push the human race forward.

Maybe they have to be crazy.

How else can you stare at an empty canvas and see a work of art?

Or sit in silence and hear a song that's never been written?

Or gaze at a red planet and see a laboratory on wheels?

While some see them as the crazy ones,

   we see genius.

Because the people who are crazy enough to think

they can change the world, are the ones who do.

לקוח מהפרסומת הזאת: 

http://il.youtube.com/watch?v=gE857DJWX2w&NR=1

כשאני מתלוננת על העבודה הזאת, תיאו אומר לי לא להיות מלודרמטית. "אנחנו בתיכון, אנחנו אמורים לעשות עבודות מפגרות. זה הרעיון. ואז את יכולה להסתכל אחורה ולהגיד: 'תודה לאל שאני כבר לא עושה את זה' ".

תיאו הוא החבר הכי טוב שלי בעבודה. הוא טוען שהוא אוהב אותי, וביקש ממני מספר פעמים להתחתן איתו; אני בדרך כלל אומרת לו שלדעתי כדאי שנצא קודם פעם אחת.

  "תביני, זאת בדיוק הבעיה. אין לי מכונית ואני מתבייש להזמין אותך לצאת באוטובוס." לתיאו יש אישיות נהדרת, הוא בדחן, אף שהוא סובל משיתוק מוחין קל, וצולע קצת, ויד אחת שלו מעוקמת, אותה הוא מחזיק כמו סנאי, לצד מותנו. אנשים שלא מכירים אותו, חשים חוסר נוחות למראה, כאילו הוא מושיט אותה למפתח המכנסיים שלו או מכסה מקום רטוב. חוסר הנוחות שלהם גדול כי תיאו יפה תואר. אם מסלקים את החלוק, ואת השיער שאמא שלו עדיין מספרת אף שהוא כבר בן שבע-עשרה, את הצליעה, את היד, את החולצות הסינתטיות שהוא לובש לפעמים הפוכות - אם מסלקים הכל חוץ מפניו - הוא יפהפה, וזה נכון. יש לו עיניים ירוקות-צהובות וריסים ארוכים, כמו של בת. מדי פעם אני מדמיינת את עצמי אומרת: "כן, תיאו, אני אתחתן איתך," או: "בוא באמת נצא פעם," אבל הבדיחות שלנו הן לא כאלה. אני לא אמורה להתייחס אליו ברצינות. האהבה שלו אלי היא כמו כל דבר אחר בחיים שלי עכשיו - דרך להעביר את הזמן.

[ קאמי מגאוורן / אמנות הראייה ]

יש לי סיכוי להינצל אני יודע

 אני אוכל להתעורר, להתפכח

 אני אוכל עוד לדבר באהבה

 על עצמי ועל העיר ועל אשה

 כבר עכשיו אני פחות כועס

 וגל שקט של רגש מתפקע

 אמא שרה לבן בלילה

 אמא כאן לידך כל הזמן

 אני מרגיש שמשהו משתנה

העייפות תחלוף, האור יעלה

ואז אכיר אותך יקירתי

 ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע

שהלב יקפא ויתרוקן

אבל עכשיו כמו שאני יושב

 יש לי סיכוי להינצל, אני חושב