קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"לרמונטוב לא ירא את המוות, אבל הוא ירא את הגיחוך. הוא היה רוצה לקפוץ למטה אבל לא יעשה זאת משום שהוא יודע שהתאבדות היא אומנם טרגית, אבל התאבדות שלא הצליחה היא מגוחכת. (רק רגע! איזה משפט משונה זה? אם התאבדות מצליחה או אינה מצליחה, זה אותו המעשה, שאליו הובילו אותם המניעים ואותו אומץ הלב! מה, אם כן, מבדיל בין הטרגי והמגוחך? רק מקריות ההצלחה? במה, בעצם, נבדלת קטנות מגדולה? אמור, לרמונטוב! רק באבזרים? באקדח או בבעיטה? רק בתפאורה שההיסטוריה מציבה למעשה האדם?)"
"הרי אני לא מתה! אני עדיין מרגישה!" "גם אנחנו מרגישות", צחקו הגוויות. הן צחקו כמו אותן נשים בחייה שהיו אומרות לה מתוך הנאה שזה טבעי שביום מן הימים יהיו לה שיניים רקובות ושחלות חולות וקמטים בפנים, משום שגם להן שיניים מקולקלות ושחלות חולות וקמטים. באותו צחוק ממש הסבירו לה עכשיו שהיא מתה וזה לגמרי טבעי. ואז לפתע רצתה להשתין. היא קראה: "אבל אני צריכה להשתין! זאת הוכחה שאני לא מתה!" והן שוב צחקו: "זה טבעי בהחלט שאת צריכה להשתין! כל התחושות האלה נשארות עוד זמן רב. בדיוק כמו שאדם שקטעו את ידו ממשיך לחוש בה עוד תקופה ארוכה. אין בנו שתן ובכל זאת אנחנו מרגישות צורך להשתין." טרזה נצמדה במיטה לטומאש: "והצורה שבה דיברו אלי! כאילו הכירו אותי מאז ומתמיד, כאילו היו חברותי. התחלחלתי למחשבה שעלי להשאר עמן לנצח."
*** הקלות הבלתי נסבלת של הקיום \ מילן קונדרה, עמוד 20.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: