אמר יעקב, "שתתה ליקר חזק של לימונים, וגם קוניאק, ועוד יותר מקוניאק היא אהבה גראפה. זה מין משקה של איטלקים. גלוברמן היה מביא לה לפעמים בקבוק, ופעם אחת בשבוע הם היו יושבים ושותים יחד, והוא היה שם לה שוקולדים קטנים בתוך הפה ומספר לה סיפור קטן. יותר מחצי בקבוק הם יכלו לגמור ככה ביחד ואחר-כך לקום וללכת לעבודה כאילו כלום דבר לא קרה. שככה יהיה לי טוב. חצי בקבוק באמצע היום זה לא הרבה מאוד אבל זה גם לגמרי לא מעט. בהתחלה היא שנאה אותו כמו את המוות, את הסויחר, ברחוב או בשדה אם היא היתה פוגשת אותו, היא היתה מוכנה להוציא לו את העיניים, אבל מהשתייה הזאת הם נהיו ידידים של יום אחד בשבוע. שתדע לך, זיידה, לא צריך דברים גדולים בשביל להיות ידידים. וגם בשביל לשנוא מספיק סיבות קטנות מאוד, ואפילו בשביל לאהוב."

קולו של יעקב נסדק לרגע: "הרי פה בכפר כולם היו שואלים למה אני התאהבתי בה, שאלו את זה גם מאחורי הגב וגם בפנים שאלו. למה אתה התאהבת ביהודית של רבינוביץ', שיינפלד? איך אתה יכולת לתת לרבקה שלך ללכת, שיינפלד?"

ואת דבריו אמר כחוזר על שאלה, אף-על-פי שאני לא שאלתיה, לא בקול ולא בלבי.

"הרי זה מה שאני אמרתי לך לפני רגע, זיידה, לא צריך סיבות גדולות בשביל לאהוב אשה, והגודל של האהבה אף פעם לא קשור לגודל של הסיבה. לפעמים מספיק מילה אחת שהיא אומרת. לפעמים רק הקו של המותן, כמו גבעול של פרג. לפעמים איך שהשפתיים שלה נראות כשהיא אומרת שבע או שמונה. תסתכל ותראה, בשבע השפתיים מתחילות כמו לנשיקה ואז רואים לרגע את השיניים נוגעות בשביל הבית ואז הפה נפתח קצת...ככה... ש-בע. אתה רואה? ובשמונה המם סוגרת את השפתיים ואז הקצה הלשון מציץ בשביל הנון, ש-מו-נה..."

והוא נעץ בי מבט, כמבקש לראות אם עמדתי על כוונת דבריו.

"בשביל להבין את הדבר הזה, שעות אני עמדתי מול הראי. אני עמדתי ואני אמרתי את כל המספרים האלה לאט-לאט ואני הסתכלתי איך בדיוק כל מספר נראה על הפה, ופעם אני גם שאלתי אותה, תגידי לי, יהודית, כמה זה שלוש ועוד ארבע, רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה, אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע. ולפעמים, שתדע לך, זיידה, רק הגבות, רק הגבות של אשה, יכולות להחזיק גבר במשך חיים שלמים."

הוא מזג לו עוד מנה של קוניאק, סגר את הבקבוק והשיבו לארון. "אתה לא תקבל יותר היום, זיידה. זה היה רק בשביל עכשיו לטעום ובשביל פעם להיזכר. אני אשאיר את הבקבוק הזה בשבילך, שישכב לו כאן ויחכה ביחד אתי עד הארוחה הבאה שלנו. זה טוב לקוניאק לחכות, ואת הכוסות ואת הכלים ואת הכל מה שיש כאן אתה עוד תקבל ממני פעם אחרי שאני אמות. ובינתיים תמשיך לך לגדול ולשחק ולרוץ אחרי העורבים, ואנחנו שלושתנו, אני ורבינוביץ' וגלוברמן, נדאג שתהיה לך ילדות יפה. כי מה יש לילד חוץ מילדות? כוח אין לו ושכל אין לו ואשה אין לו. רק אהבה יש לו ששוברת את החיים ואת הגוף."

כימים אחדים/מאיר שלו

נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.

בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive - נשק וסע."

מאיר שלו, "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות", 28.5.09, עמ' 27.

הזהיר את בתו מכל מיני אסונות ופגיעות: "מקיר חותך, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים... שמרי נפשך מן השורף, מן החותך... מן הסמוך כמו עפר, כמו שמיים".

גם באזור ים המלח אפשר להפגע בכל מיני פגיעות: ליפול מראש הצוק, להיסחף בשיטפון, וגם - הכשת נחש, מכת חום, סלע מתדרדר ועוד. כל אלה ברורים וצפויים כמו השורף, החותך והנופל של אלתרמן. אבל ה"סמוך כמו עפר" שלו, האדמה, הוא כבר דבר אחר: הקרקע נתפסת כדבר הבטוח ביותר בעולם, ודווקא ממנה צריך להיזהר.

אני לא בטוח שאלתרמן הכיר את הבולענים, אבל הוא הכיר את רעידת האדמה ואת סיפור קורח ועדתו וגם את בולעני הנפש ידע. ברור היה לו שהסכנות האלה נוגעות בפחדים העמוקים ביותר של האדם. ואכן, הבולענים של ים המלח מעלים על הדעת קבר ומלכודת, בור שחת ושאול, ועולמות פנימיים שעלולים להיפער פתאום - וכל זה כה סמוך, תחת קרקע בטוחה, לכאורה.

מעניין, הפחד שהבולענים מעוררים הוא מסוג הפחדים הקמאיים, אבל הם עצמם בני זמננו. פעם ידעו את אפשרות קיומם רק בעלי מקצוע. היום מכירים אותם כולם. יש לנו כבר מאות רבות של בולענים כאלה, ואיש אינו יודע כמה עוד ממתינים מתחת לאדמה, ואת מי יבלעו מחר.

(מתוך הטור של מאיר שלו בידיעות אחרונות)

ל'פרגמון', מוזיאון שמוצגים בו ממצאים ארכיאולוגיים ממסופוטמיה - מימי בבל, אשור, אכד ושומר, וגם מתקופות מאוחרות יותר, של הכיבוש הפרסי והמוסלמי. מוצגים שם גם כתבים עתיקים בעברית: ספר אסטרונומיה, ספר תורה, דפים מן התלמוד הבבלי, וקערה בת אלפיים שנה שעל דפנותיה רשומים השבעות ופסוקים שונים.

בתי ובני עמדו מעל המוצגים האלה והתחילו קוראים את המילים. שניהם, אני חייב להטעים, לא נראים כמו פרופסורים ללשונות שמיות עתיקות, ומיד התקבצו סביבם מבקרים מופתעים, האזינו לקריאתם ושאלו לפשר המילים. גרמנים, איטלקים, אנגלים וצרפתים לא יכולים לקרוא ולהבין טקסטים שנכתבו על ידי אבותיהם לפני כל כך הרבה שנים. העברית, שבגלל תאונה היסטורית הפכה ליפהפייה נרדמת, עדיין מאפשרת למחזיקים בה את ההרפתקה הקטנה והמרגשת הזאת."

מאיר שלו, "הלב נשבר פעמיים", "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 10.10.08, עמ' 27.