"הילדה החולה פקחה את עיניה ואמרה: 'איזה סבא זקן אתה.' היא נתנה למוות דף ועפרונות וביקשה שיצייר לה ציור יפה.
' אתה הולך למות, נכון? אני חושבת שאתה צריך לנסוע לחוץ לארץ.
זה בסדר,' אמרה כשראתה שהדף נותר נקי, 'גם אני לא אוהבת כשאומרים לי מה לצייר.'
'אבל מדוע עלי לנסוע לחוץ לארץ?' שאל המוות. 'כי משם תמיד חוזרים,' ענתה הילדה. 'אם כך,' אמר המוות, 'כדאי שאמהר ואצא לדרך.'
'רק אל תשכח את הציור שלך,' אמרה הילדה.
'חשבתי שאשאיר לך אותו,' הודה המוות. 'אנחנו יכולים להתחלק בו,' אמרה הילדה ועצמה את עיניה, 'במסדרון יש מכונת צילום.'"

[מתוך "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]

"ראוי לכל ספרייה שיהיה בה לפחות ארון ספרים אחד, שאם מוציאים מתוכו ספר אחד (הספר הזה יכול להיות מדריך טלפונים שחסר בו דף, או ספר מתח שבו מתגלה מדוע באותו מדריך טלפונים חסר דף, או אפילו חוברת שירה שכתב משורר המהפכה שעל הכריכה הלבנה שלה טביעת כף-רגל, כיוון שאחד הבעלים הקודמים של הספרייה דרך עליה פעם אחת בטעות, ואולי דווקא בכוונה, אחרי שהוציא את כל הספרים מהמדף כדי לסדרם מחדש).

כך או אחרת, ראוי שבכל ספרייה יהיה לפחות ארון ספרים אחד שאם מוציאים ממנו ספר אחד ואחד בלבד, מיד מתחיל הארון לחרוק כמו שער ברזל שלא שומן מאה שנים ועוד שנה ולנוע אט-אט עד שהוא משלים סיבוב של תשעים מעלות.
או-אז מסתבר שמאחורי ארון הספרים ישנו מסדרון סתרים."

[מתוך "מתכוני חלומות"\אלכס אפשטיין]

"לפני שנים רבות, כשרק הכירו, מצאו לירח שם חיבה.
עתה, אחרי שחילקו ביניהם את כל הספרים והתקליטים ואלבומי התצלומים, עוד נשאר להם להחליט מי לוקח את מאוורר התקרה."

[מתוך "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]

"הנה, לפני כמה ימים, אפילו הזוג המקרי שישב בשולחן הסמוך אלי בבית-הקפה שיחק במשחק כזה: הם ניסו לדבר האחד עם האחר רק בחרוזים. "עוגת הלימון יותר מדי מתוקה," אמרה האישה, שישבה עם הפנים אלי. פה ושם, בעיקר בתורו של הגבר, השתררה שתיקה מחויכת, אך לא לזמן רב, שכן האישה מיהרה להיחלץ לעזרתו.

("...כל רגע בחברתי הוא הנאה ארוכה." "זה בדיוק מה שרציתי לומר, אם רק תתני לי דקה... אגב, את האספרסו הגישו לי קר..." "ובכל-זאת, כלל לא הרגשנו איך הזמן עבר..." "כה מוזר. גם אני לא מאמין...") "האם תרצה שאת החשבון נזמין?" שאלה האישה, וסיימה את המשחק בקריצה. שלוש הוא מספר בודד. אחרי שהלכו מבית-הקפה לא נותר לי אלא לשרבט את הסיפור הזה על מפית נייר לבנה כמו כמה מהחרוזים שלהם. בסופם של דברים, קינאתי בהם: הרי הם באמת היו מאוהבים. הרי הם האמינו בשקרים של עצמם."

[מתוך: "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]

"

אולי יירד גשם. כך יפתח הסיפור שאכתוב לך. בינתיים אני יודע מעט מאוד על הסיפור הזה: הוא מתרחש בשש בבוקר,

כשכל חתולי הרחוב ישנים מתחת למנועי המכוניות. האיש עם מפוח העלים לא צפוי להגיע לפני שבע וחצי. דממת הרחוב מופרת בהמיית דפים. אישה צעירה זורקת ספרים מקומה שניה: קארבר, אוקונור, בארת, פיילי, בארתלמי.

 לא עובר זמן רב ומהחלון מושלך מילון ישן ומרופט, יידיש-צרפתית-יידיש. חבטה עזה נוספת במדרכה. זהו צ'כוב, מבחר, ואחריו עוד ועוד ספרות רוסית מתעופפת למדרכה: דוסטוייבסקי, בולגקוב, זמיאיטין, ופתאום תריסר רוסי של נבוקוב.

הערבוביה מתגברת; שני ספרים של רומן גארי, בעקבותיו תריסר סיפורים נודדים של מארקס, מילן קונדרה, הקיביריאדה של סטניסלב לם, , גי דה מופאסן, אוסף של קורטאסר, חמישה או שישה ספרי שירה. אחד מהם – אולי דן פגיס, אולי אי. אי. קאמינגס - מקפץ על הכביש כמו אבן עגולה שמדלגת על מי אגם.

גבר צעיר שצופה במתרחש על המדרכה הנגדית חוצה את הרחוב אל מבול הספרים. הוא מרים אחד מהם, וקורא התחלה או סוף או אמצע של סיפור. "הם נפגשו ביום הקצר ביותר של החורף". 

 בינתיים עוד ספרים מתעופפים, אחדים מהם פוגעים באיש שפותח ספר נוסף: שירה של עגנון, אורסולה לה גוין, יואל הופמן, הפיל נעלם של מוראקמי, עוזי וויל, רולאן בארת, ראובן מירן, כרכי אלף לילה ולילה, גרהאם גרין, דויד גרוסמן, ועוד.

גם בספרי השירה הנוספים הניקוד מחזיק מעמד. "הסיפור הזה מתחיל ברציף רכבת ומסתיים ברציף רכבת..." ספרים אחדים קופאים לרגע באוויר, ואחרים, שמושלכים מעלה באלכסון, רוכבים קדימה על זרמי אוויר, לפני שגם הם מתנפצים על האספלט.

 "...מהחלון שוב אפשר לראות צללית של עץ דולב וכל כך הרבה כוכבים..." האלף של בורחס נופל אך לא מגיע לשום מקום; בין חורבות הספרים מתגלה ספר של קאלווינו. אחר כך משייטים מטה רומן גארי, טוני מוריסון, אלף לבבות של צלקה, וולטר בנימין, קורדווינר סמית.

ייתכן ששניים או שלושה מהספרים נכרכים זה בזה באוויר, כמגינים זה על זה מפני הנפילה. עוד מעט יגיע תורם של הבגדים, כלי המטבח, דיסקים, כסאות, אלבומי תצלומים, מסך מחשב ועוד ועוד. אבל זו רק קומה שניה, ואולי יורד גשם. בית, רחוב, ספרים.

למרות הכול, זה יהיה סיפור אהבה."

[הסיפור הקצר ואהבה\ אלכס אפשטיין]