לשבור את השגרה. בלילות חורף רבים, אחרי ארוחת הערב, שומרי נהגו לשיר שעות שירים בשפת פַּשטוּ. קולי והצורה שבה ביטאתי מלים בפשטו היו איומים, אבל השומרים דחקו בי לשיר אתם. הבלדות היו שונות. לעתים מצאתי עצמי שר באי-רצון שירי טאליבן שהכריזו: 'לכם יש פצצות אטום, אבל לנו יש מתאבדים'.

בלילות אחרים, לבקשת השומרים, שרתי שירים אמריקאיים. בקול צרוד ומזייף שרתי את "ניו יורק, ניו יורק" לפי הגרסה של פרנק סינטרה, ותיארתי להם את השיר כסיפורו של איכר שמנסה להצליח בעיר כיד לפרנס את משפחתו. שרתי את Born to Run של ברוס ספרינגסטין וסיפרתי שזה ביטוי למאבקם של אמריקאים ממוצעים.

הבנתי שגם השומרים זקוקים לחריגה מהשגרה, אבל הרגשתי כמו קוף בקרקס כשהורו לי לשיר לכבוד מפקדים שבאו לבקר. ידעתי שהם צחקו עלי.

בכוונה נמנעתי מלשיר שירי אהבה, בניסיון לערער את אמונתם שכל האמריקאים נהנתנים. אך למרות מאמצי, שירים רומנטיים - בכל שפה שהיא - היו האהובים ביותר על השומרים. שירם של הביטלס She Loves You, שזימזם בראשי אחרי שקיבלתי מהצלב האדום את מכתבה של אשתי, היה הפופולרי ביותר.

מסיבות שהתמיהו אותי, השומרים נהנו מאוד לשיר את השיר הזה אתי. התחלתי בבית הראשון. שלושת שומרי הטליבאנים, טאהר ואסד הצטרפו אלי בפזמון החוזר. She loves you - yeah, yeah, yeah, שרנו יחד, כשהקלצ'ניקובים מוטלים סביבנו על הרצפה."

דייוויד רוד, ניו יורק טיימס, פורסם ב"השבוע" של "הארץ", 13.11.09, עמ' 11.

חלומות: "יש לי חלומות", אומר, "אני רואה רכבות שעוברות ברחובות ואני בתוך רכבת ואני נוסע ורואה אנשים שראיתי מזמן."

געגוע: "לפני שבוע הלכתי עם חייקה אשתי ופתאום אני רואה שהיא איננה ואני מתגעגע. היינו עשרות שנים ביחד. ועכשיו הבן כואבת לי."

אריכות חיים היא סבל? "אני שואל אותו דבר, אבל יש דבר אחד - להיפגש עם הנכדים. זה הדבר היחידי. זה שהנכד שלי הוא דוקטור, שאני נפגש איתו, זה נותן לי תקווה שאגיע ל-103 בדצמבר."

...

מדינת ישראל: "הייתי רוצה שיהיו פחות מיליארדרים ופחות עניים."

אלוהים: "אין. אין למעלה שום דבר. שם גם לא אפגוש את חייקה."

האושר (בסולם מ-1 עד 10): "אני לא בלתי מרוצה."

[הארץ, מוסף סופ"ש.]

ובצעיף אדום עמדה ברחוב וניסתה, בחיוכים, במלים, בהטיות ראש ובתנועות ידיים לשכנע אנשים להיכנס למועדון הבוניטה. "בא לכם להיכנס? למה לא? כניסה חינם". הקהל הגועש של יום חמישי בערב חלף סביבה והציף את סמטאות נחלת-שבעה בירושלים, מכיכר החתולות ועד כיכר ציון. תיירים, תלמידי ישיבה אמריקאים, ערסים, פאנקיסטים, חרדים וערבים נדחקו והתערבבו אלה באלה בלבה הקטן של ירושלים המכונה פשוט "העיר". קבוצות נערים ניסו לשדל בגיר שיקנה בשבילם וודקה בקיוסק, ונערות בנות 16 פיתו בחורים בכיכר ציון. האוויר היה כבד מהורמונים. בחורים חובשי כיפות סרוגות ושחורות התגודדו עם בחורות, שהתירו להם להתקרב כמעט כמה שרצו, ופרחות מתוקות משכו את תשומת הלב בבגדיהן החושפניים עד כמה שהתיר אווירה הצונן של העיר ואפילו מעבר לכך.

משה נדחק בין כולם, מנסה לשוות להליכתו ביטחון, בידו סיגריה. הוא נתן בעיר שסביבו מבטים אגביים, כאילו ראה כבר הכל, כאילו לא אכפת לו, ואמנם, הוא העדיף תמיד את המועדונים התל-אביביים שאליהם היה הולך בשביל בחורות, אבל כבר זמן מה שלא ביקר באחד. בכל זאת, הוא לא הצליח להסתיר את משיכתו לכל זה.

הוא רצה להקדים לבוא ל"בר-דעת" כדי להספיק לנקות לפני שייפתח. הוא לא אהב שיראו אותו מנקה. הוא רוקן את המאפרות שהיו מונחות על כל שולחן, מלאות עד גדותיהן, וטיאטא קצת. כשסיים, התיישב לעשן. זמן קצר אחר כך באו העובדים האחרים, ואחריהם הלקוחות.

משה עמד מאחורי הבר עם קובי והניח בקבוק בירה לפני חיימקה, שישב קצת שפוף ודיבר עם לקוח אחר.

"לי אין משבר זהות. לך יש?" אמר הלקוח.

"לי? כן", חיימקה אמר. משה הרים גבה.

"כולנו מאמינים באלוהים וכולנו מאמינים בדת", אמר קובי.

"אז למה אנחנו חיים בניגוד..." חיימקה אמר.

ומשה אמר, "אם אתה חי ביותר מ... נגיד, שבעים אחוז ניגוד..."

"אני חי ביותר משבעים אחוז ניגוד", חיימקה אמר.

"אתה רוצה להיות חילוני?"

"לא".

"למה?"

"כי יש דברים שאני מאמין בהם", חיימקה אמר, וכשגמר את הבירה יצא לרחוב. מבעד דלת הזכוכית ראו אותו מוריד את הכיפה ופונה לכיוון כיכר ציון לחפש בחורות. נורת האולטרה-סגול האירה בלבן זוהר את חולצתו הלבנה של משה ושל רבים מהלקוחות, שישבו, עישנו, וצפו במשחק של מכבי תל אביב שהוקרן על הקיר. הם זרחו בחושך.

רון פרסלר, מוסף הארץ, 28.5.09, "רגל פה, רגל שם", עמ' 48.

אני מוכרח לומר לכם משהו: זה גדול. כל הסיפור של הצבת בובת הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב הוא סיפור עילאי, פרק מפואר בתולדותיהם של הרבה דברים - של תל אביב כמובן, אבל גם של הקומיקס, והעיתונות, והאינדיווידואליות העירונית, ובעיקר של המוניציפליה הישראלית כולה. החל בשלב ראשון, של יוזמת ילדי גבע לממש את צוואתו הרוחנית ולהעלות את הברווז על ראש שמחתה של העיר; דרך השלב השני, של ההתגייסות של רון חולדאי ואנשיו לרעיון; עבור בשלב הפגישה עם הבובה עצמה - הנה היא שם, צהובה וזורחת, על הגג - וההבנה כי התרוממות הרוח משותפת לכל מי שעוצר ומסתכל מעלה; וכלה בשלב השיא, בשבוע שעבר, של הענקת אזרחות כבוד לברווז והפיכתו לקמע הרשמי של חגיגות ה-100 לעיר - כל שלב בסיפור הזה מעוגן בכל כך הרבה מעוף והומור וקלילות והנאה שנדמה כאילו אין תושב פרברים אחד שלא מכה על מצחו ואומר יא אללה, איזה ראש טוב יש להם שמה בתל אביב, איזה עירייה עלובה יש לי. קחו אותי מכאן. התערבותו הפתאומית של המוות בחייו של גבע היתה צעד נלוז, בלי ספק, אבל אם כבר למות אז ככה: כנביא בעירך.

[עמית שהם, מוסף הארץ.]