אני מוכרח לומר לכם משהו: זה גדול. כל הסיפור של הצבת בובת הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב הוא סיפור עילאי, פרק מפואר בתולדותיהם של הרבה דברים - של תל אביב כמובן, אבל גם של הקומיקס, והעיתונות, והאינדיווידואליות העירונית, ובעיקר של המוניציפליה הישראלית כולה. החל בשלב ראשון, של יוזמת ילדי גבע לממש את צוואתו הרוחנית ולהעלות את הברווז על ראש שמחתה של העיר; דרך השלב השני, של ההתגייסות של רון חולדאי ואנשיו לרעיון; עבור בשלב הפגישה עם הבובה עצמה - הנה היא שם, צהובה וזורחת, על הגג - וההבנה כי התרוממות הרוח משותפת לכל מי שעוצר ומסתכל מעלה; וכלה בשלב השיא, בשבוע שעבר, של הענקת אזרחות כבוד לברווז והפיכתו לקמע הרשמי של חגיגות ה-100 לעיר - כל שלב בסיפור הזה מעוגן בכל כך הרבה מעוף והומור וקלילות והנאה שנדמה כאילו אין תושב פרברים אחד שלא מכה על מצחו ואומר יא אללה, איזה ראש טוב יש להם שמה בתל אביב, איזה עירייה עלובה יש לי. קחו אותי מכאן. התערבותו הפתאומית של המוות בחייו של גבע היתה צעד נלוז, בלי ספק, אבל אם כבר למות אז ככה: כנביא בעירך.

[עמית שהם, מוסף הארץ.]