"קלייר: קשה להשאר מאחור. אני מחכה להנרי, מבלי לדעת איפה הוא, תוהה אם הוא בסדר. קשה להיות זאת שנשארת.

אני מעסיקה את עצמי. ככה הזמן עובר מהר יותר.

אני הולכת לישון לבדי ומתעוררת לבדי. אני יוצאת לטייל. אני עובדת עד שאני מתעייפת. אני מביטה ברוח שמשחקת עם אשפה שהיתה קבורה תחת השלג כל החורף. הכל נראה פשוט עד שחושבים על זה. למה היעדרות מעצימה את האהבה?

 לפני הרבה זמן הגברים יצאו לים והנשים חיכו להם, עמדו על שפת המים, סרקו את האופק בחיפוש אחר סירה קטנטנה. עכשיו אני מחכה להנרי. הוא נעלם ללא רצונו, ללא אזהרה. אני מחכה לו. כל רגע של המתנה הוא כמו שנה, נצח. כל רגע הוא איטי ושקוף כמו זכוכית. דרך כל רגע אני יכולה לראות אינסוף רגעים מסודרים בשורה, מחכים. למה הוא נסע למקום שאיני יכולה ללכת אליו בעקבותיו?"

[אישתו של הנוסע בזמן/ אודרי ניפנגר]

"שבת, 9 ביולי 1994 (הנרי בן 31, קלייר בת 23)

הנרי: היום הוא יום המעבר. כל היום היה חם: החולצות של הסבלים נדבקו לגופם כשהם עלו במדרגות לדירה שלנו הבוקר, מחייכים כי הם חשבו שדירת שני חדרים לא תהיה סיפור והם יגמרו לפני ארוחת הצהריים. החיוכים שלהם נמחקו כשהם עמדו בסלון שלנו וראו את הריהוט הויקטוריאני הכבד של קלייר ואת שבעים ושמונה ארגזי הספרים שלי. עכשיו כבר חושך וקלייר ואני משוטטים בבית החדש, נוגעים בקירות, מלטפים את אדני החלונות. הרגליים היחפות שלנו סוטרות לרצפת הפרקט. אנחנו ממלאים את האמבטיה, מדליקים ומכבים את התנור הכבד. החלונות עירומים: אנחנו משאירים את האורות כבויים ואור מהרחוב נשפך על האח דרך הזכוכית המאובקת. קלייר עוברת מחדר לחדר, מלטפת את הבית, הבית שלנו. אני אחריה, מסתכל עליה פותחת ארונות קיר, חלונות, שידות. היא עומדת על קצות אצבעותיה בפנית האוכל, נוגעת במתקני התאורה בקצות האצבעות. ואז היא מורידה את החולצה שלה. אני מעביר את לשוני על שדיה. הבית עוטף אותנו, צופה בנו, מקבל אותנו כשאנחנו עושים אהבה בתוכו בפעם הראשונה, הפעם הראשונה מיני רבות, ואחר כך, כשאנחנו שוכבים גמורים על הרצפה העירומה, מוקפים ארגזים, אני מרגיש שמצאנו את הבית שלנו."

[אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר]

"הדירה שלי היא בעצם ספה, כורסה, ובערך ארבעת אלפים ספרים."

[אשתו של הנוסע בזמן \ אודרי ניפנגר.]