מציע שראם בחולמנות. "בזמן שלום יש מאות שאלות ואלף תשובות! בזמן מלחמה יש רק שאלה גדולה אחת ותשובה נכונה אחת." הוא מוזג לשניהם עוד כוסית ומרוקן את הבקבוק. "המלחמה מנתצת את כל הבעיות הקטנות שלנו ומטאטאה את השברים לדלי פטריוטי אחד גדול. כשאתה הולך למלחמה זה עושה אותך גבר. זה מסעיר רגשית ומרגיע מוסרית."
"האמנתי לשקרים," אומר רנצו ונשען לאחור בכסאו. "ככל שוטה אחר מהאלפים ועד סיציליה, חשבתי שיש לי חלק בתהילה שהיא רומא. מוסוליני דפק את איטליה בהיסטוריה, אבל זה לא תמיד היה אונס." הוא מושיט את ידו להשיק את הכוסית שלו בכוסית של שראם. "כמה מאיתנו התכופפו."
"אתה רוצה לדעת מה הוא השקר הגרמני?" לוחש שראם. "אנחנו העם של בטהובן ושילר וגתה! אנחנו עם דגול. אבל..." שראם רוכן קרוב. "אני כתבתי את ה'הירואיקה'? איזו שירה כתבתי אני? גזע הוא לא כשרון! הגדולה אינה רק... בלהיות גרמני. מי יכול להאמין בשטויות כאלה? אני אגיד לך מי! מגדלי תרנגולות. סנדלרים. חנוונים. אקדמאים קשי יום. לבלרים."

"תלביש אפסים רגילים במדים מרשימים, תן להם רובים ורשות להשתמש בהם, והם יירו בכל מי שיאיים על האשליות שלהם," מסכים רנצו. "אז מה הניע אותך ללבוש מדים?"

שראם דולה מכיסו את הארנק שלו, ומוציא מתוכו תצלום. "זאת אלזה שלי עם קלאוס וארווין. היית צריך לראות אותה לפני שהיא התעבתה." הוא מעביר את התצלום אל מעבר לשולחן. "בחורה חמודה. ואנחנו עשינו ילדים חזקים ויפים. חסונים, שני הבנים שלי! ארים קטנים ומושלמים. הצטרפתי למפלגה כי רציתי מה שהפיהרר רצה. רציתי שלילדים גרמנים תהיה ילדות טובה מזו שהיתה לדור שלי אחרי המלחמה הגדולה. רציתי שיהיה להם אוכל טוב ובריא - לחם מחיטה מלאה, ירקות טריים! שהמדינה תכפה על מפעלי התעשיה לנקות את הרעלים שהם פלטו במשך שנים לאוויר ולמים."

"אידיאליסט," גונח רנצו. "זה הפושע מהסוג הכי מסוכן!"

"רציתי רופאים שיתעלו מעל האנוכיות של טיפול בחולים יחידים. חשבתי שאנחנו נהיה הרופאים של העם! שלא יהיו מחלות, ולא פגמים, לא שגעון ולא סטיות ולא גירושים. וגם לא אבטלה..."

"ולא יהודים?"
"גם לא שיכורים!" שראם מתפכח מעט. "הכרתי יהודי אחד בפרייבורג. היתה לו חנות ספרים בהולביינשטראסה... תמיד שומעים שיהודים משוגעים לכסף אבל..."
"...בדרך כלל מאנשים שלווים כסף."
"הוא נתן לי תמיד שנה שלמה לשלם בעד ספרי הלימוד שלי. הוא היה הוגן מאוד בקשר לזה."

"היהודים הם פשוט חלק מהגזע האנושי." אחרי אתנחתא מהורהרת, מוסיף רנצו, "אני לא יכול לחשוב על עלבון נורא מזה."

"יש המון אנשים שיכולים," מזהיר שראם. "הם אף פעם לא ראו אותך. הם לא מכירים את השם שלך. הם לא יודעים עליך שום דבר, אבל הם שונאים אותך. הם שונאים את אמך, הם שונאים את אחותך, הם שונאים את התינוק של הבת-דודה שלך." שראם מנענע בראשו. "אף פעם לא הבנתי את ההגיון שבזה. אתם קומוניסטים עד האחרון שבכם, אבל אתם גם הבעלים של כל הבנקים. אתם תת-אדם, אבל אתם מנהלים את העולם."

רנצו נשען על השולחן. "לעולם אל תזלזל ביעילותה של האפשרות להטיל את האשמה על מישהו אחר כתכשיר הרגעה. אילולא היו היהודים קיימים, מישהו היה צריך להמציא אותנו."
"אני לא יודע," אומר שראם בשיקול דעת. "תמיד ישנם הישועים, או הבונים החופשיים."

[חוט של חסד / מרי דוריה ראסל]