פושטת כמו יין כמו סם בכל תא מתאי גופך. וחיוך פנימי מתרחש מפעם לפעם: נעלמתי להם, וזהו. אף אחד לא יכול להגיד לי עכשיו מה לעשות ומה לא. כי אף אחד לא יודע. מתחשק לי לקום, אני קם. מתחשק לי לשבת, יושב. מתחשק לי לפתוח באש, קוצר את כולם כאן בצרור ארוך ויפה ויוצא ונעלם אחת ולתמיד במדבר. שמתחיל בדיוק שלוש מאות מטר מכאן. אין בעיות. אין הוראות. קסמי צ'אד. וזאת היא רק ההתחלה. מעכשיו מתחילים החיים. "

[מנוחה נכונה- עמוס עוז]

אם אתה שואל אותם, נניח, מה השעה- הם משיבים לך בהרחבה, עם נימוקים טובים, לפי סעיפים, אלף בית גימל ודלת, ומזכירים לך שלכל מטבע יש שני צדדים ושאסור להתעלם מלקחי העבר. אחר-כך, ברכינה דידקטית כזאת, הם מחייכים ושואלים אותך מה דעתך אתה.

לפני שפתחת את הפה הם עונים בעצמם גם על השאלה הזאת, עם סעיפים והכול, ומסבירים לך שדעתך אין לה בסיס מפני שהדור שלך שטחי וכל זה. אבן על אבן הם לא משאירים אצלך, והכול- בלי לתת לך לומר אף מלה. מכניסים לך שח מט אחרי שהם בעצמם שיחקו בשני הצדדים של הלוח ושיתקו את הכלים שלך מפני שאתה אין לך כלים יש לך רק בעיות פסיכולוגיות רגישות. ובסוף הם אומרים שאתה עוד צריך ללמוד ושאתה עוד לא בשל. 

[מנוחה נכונה- עמוס עוז]

 היטלר, מוסוליני וטוג'ו, למשל. הם ביקשו להרוג אותו. לוטנט שייסקופף עם הקנאות שלו למסדרים, והקולונל הנפוח עם השפם השמן והנקאות שלו לעונשים, רצו גם הם להרוג אותו. היו אפלבי, האברמאייר, בלק וקורן. היו האחות קריימר והאחות דאקט, שיוסריאן היה כמעט משוכנע שגם הן רוצות במותו, והיו הטקסני ואיש הסי.אי.די, שלגביהם לא היה שום ספק. בכל רחבי העולם היו ברמנים, בנאים וכרטיסנים-באוטובוסים שרוצים במותו, בעלי בית ודיירים, בוגדים ופטריוטים, פורעים, עלוקות ומלחכי פנכה, וכולם ביקשו לחסל אותו. זה הסוד שסנודן גילה לו במשימה באביניון- כולם מבקשים את נפשו; וסנודן גילה לו הכול בירכתי המטוס.

היו בלוטות לימפה, וגם הן היו עלולות לחסל אותו. היו כליות, תאי עצב וכדוריות דם. היו גילוים במוח. היום מחלת הודג'קין, לוקמיה, סקלרוזה לטרלית אמיוטרופית. היו כרי מרעה אדומים ופוריים של רקמות קרומיות שיכולות לתפוס תא סרטני ולטפח אותו. היו מחלות עור, מחלות עצמות, מחלות ריאה, מחלות בטן, מחלות לב, דם וכלי דם. היו חלות ראש, מחלות צוואר, מחלות חזה, מחלות מעיים, מחלות מפשעה. היו אפילו מחלות של כפות הרגליים. היו מיליארדי תאי גוף נאמנים למצפונם שהתחמצנו להם יום ולילה כמו בהמות במסגרת תפקידם המורכב לשמור על חייו ועל בריאותו, וכל אחד מהם היה בוגד או אויב בכוח. היו כל-כך הרבה מחלות עד שנדרש מוח חולה באמת כדי לחשוב עליהן לעיתים קרובות כפי שחשבו עליהן הוא וג'ו הרעב.

ג'ו הרעב אסף רשימות של מחלות סופניות וסידר אותן בסדר אלפביתי, כדי שיוכל לאתר ללא דיחוי את זו שממנה הוא רוצה להיות מודאג. הוא התרגז מאוד בכל פעם שאיבד כמה מהן או כשלא היה יכול להוסיף לרשימה, והיה נשטף זיעה קרה וממהר אל דוק דניקה כדי לבקש את עזרתו.

"תן לו גידול יואינג," יעץ יוסריאן לדוק דניקה, שהיה בא להיעזר ביוסריאן בהתמודדות עם ג'ו הרעב, "וצרף לו גם מלנומה. ג'ו הרעב אוהב מחלות מתמשכות, אבל הוא אוהב עוד יותר מחלות מתפרצות.""

מלכוד 22- ג'וזף הלר.

 בתוך מנהרה שנעשית יותר ויותר צרה, ויותר ויותר חשוכה, ואז מתחילה להיות מוצפת במים, ואני כולי מכופף ומכווץ, ופתאום אני נתקל בחומת אבן והכלים היחידים שיש לי הם הציפורניים שלי. ואולי כולם מרגישים ככה בחיים שלהם, אבל זאת לא סיבה לסבול את זה ולהמשיך עם זה. ובערב ראש השנה החדשה נמאס לי סופית מהכל. הציפורניים שלי היו גמורות, קצות האצבעות שלי היו קרועים לגזרים. לא יכולתי לחפור יותר. הלהקה התפרקה, והמקום היחידי שנשאר לי כדי לבטא בו את עצמי היה ביציאה מהחיים הלא-אמיתיים שלי: עמדתי לעוף מהגג המזדיין הזה כמו סופרמן. רק שזה לא עבד ככה, כמובן."

ארוכה הדרך למטה- ניק הורנבי

"בארצנו אסור שיהיו דמדומים עצובים, או גשרים גבוהים על נהרות. בשעה שכזאת שבין חושך לאור, אסור לעולם שיגיע הקור."

הנפש הטובה מסצ'ואן- ברטולד ברכט

 לממשלה המזוינת אין כאן אפילו חצי קול, אז למה לטרוח ולעזור לאנשים שבחיים שלהם לא יתמכו בך? מבחינה מוסרית, זה כבר דבר אחר. אבל מה למוסר ולפוליטיקה?

הוא חשב על השאלה האם החיים מחורבנים, והאם החיים של אלי מחורבנים באופן מיוחד, ואז הבין שאלי העבירה את כל זמנה בתקווה שהחיים יהיו מחורבנים, ואז הפכה את החיים למחורבנים על-ידי כך שהקשתה על עצמה. בית-הספר היה מחורבן בגלל שהיא לבשה את הסווצ'ר הזה שלה כל יום, וזה היה בניגוד לכללים, ובגלל שהיא צעקה על המורים והסתבכה בתיגרות, וזה עיצבן את כולם. אבל מה היה קורה אם היא לא הייתה לובשת את הסווצ'ר והייתה מפסיקה לצעוק על אנשים? כמה מחורבנים היו החיים שלה אז? לא במיוחד, חשב לעצמו. אבל החיים שלו היו מחורבנים, עם כל העניינים האלה עם אמא שלו והילדים האחרים בבית-הספר וכל זה, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי להיות אלי; ואילו אלי הייתה נחושה בדעתה להפוך את עצמה למרקוס. למה שמישהו ירצה לעשות את זה?

 [...]

"זה באמת נכון, אלי? את באמת חושבת שהחיים מחורבנים?"

"בטח."

"למה?"

"כי... כי העולם סקסיסטי וגזעני ומלא אי-צדק."

מרקוס ידע שזה נכון, אמא ואבא שלו אמרו לו את זה מספיק פעמים, אבל הוא לא היה בטוח שזה מה שהכעיס את אלי.

"וזה מה שקורט קוביין חשב?"

"אני לא יודעת. כנראה."

"אז את לא בטוחה שהוא הרגיש כמוך."

"הוא נשמע כאילו זה מה שהוא מרגיש."

"מתחשק לך לירות בעצמך?"

"בטח. לפעמים, בכל אופן."

מרקוס הביט בה. "זה לא נכון, אלי."

"איך אתה יודע?"

"כי אני יודע איך אמא שלי מרגישה. ואת לא מרגישה ככה. את רוצה לחשוב שאת מרגישה ככה, אבל את לא. את יותר מדי נהנית."

"אני לא נהנית בכלל."

"לא. אני לא נהנה בכלל. חוץ מהזמן שאני מבלה איתך. ואמא שלי לא נהנית בכלל. אבל את.. לא נראה לי."

"אתה לא מבין כלום."

"אני מבין כמה דברים. אני מבין בנושא הזה. תשמעי לי, אלי, את לא מרגישה בכלל כמו אמא שלי, או קורט קוביין. אסור לך להגיד שמתחשק לך להרוג את עצמך כשאת לא באמת מרגישה ככה. זה לא בסדר.""

על הילד- ניק הורנבי

[בנוגע לתיוגים- יש קטגוריה של ניק הורנבי רק באנגלית ויש לי את הספר רק בעברית. לפתוח קטגוריה חדשה?]

"אתה מייחס חשיבות כל-כך רבה לניצחון במלחמות," לעג הזקן הנבזה והמלוכלך. "הטריק האמיתי הוא להפסיד במלחמות, לדעת באיזה מלחמות אפשר להפסיד. איטליה מפסידה במלחמות כבר מאות שנים, ותראה איך למרות זאת הצלחנו יפה. צרפת מנצחת במלחמות ונמצאת במשבר שלא נגמר. גרמניה מפסידה ומשגשגת. ותביט בהיסטוריה הקרובה שלנו. איטליה ניצחה במלחמה באתיופיה וישר נקלעה לצרות צרורות. הניצחון עורר בנו הזיות גדולה כל-כך לא שפויות, עד שעזרנו לפתוח במלחמת עולם שלא היה לנו סיכוי לנצח בה. אבל עכשיו, כשאנחנו שוב מפסידים, הכל השתנה לטובה, ואין ספק שנצא שוב כשידנו על העליונה אם רק נצליח לנחול תבוסה."

[...]

"אין שום דבר מגוחך כל-כך בלסכן את החיים שלך למען הארץ שלך!" הוא הכריז.

מלכוד 22- ג'וזף הלר

"בעוד שישים יום תצא להילחם נגד בילי פטרול," רעם הקולונל עב השפם. "וכל זה נראה לך בדיחה אחת גדולה."

"זה לא נראה לי בדיחה, המפקד," השיב קלווינג'ר.

"אל תפריע."

"כן, המפקד."

"וכשאתה כן מפריע, תגיד 'המפקד'," הורה מייג'ור מטקאף.

"כן, המפקד."

"לא קיבלת הרגע פקודה לא להפריע?" שאל מייג'ור מטקאף בקרירות.

"אבל לא הפרעתי, המפקד," מחה קלווינג'ר.

"לא. וגם לא אמרת 'המפקד'. תוסיף את זה להאשמות נגדו," הנחה מייג'ור מטקאף, רב-טוראי שידע קצרנות. "לא אמר 'המפקד' לקצינים בכירים ממנו בשעה שלא הפריע להם."

[...]

"המפקד?"

"לא אמרתי לך לסתום את הפה המטומטם שלך?"

"כן, המפקד."

"אז תסתום את הפה המטומטם שלך כשאני אומר לך לסתום את הפה המטומטם שלך. זה ברור? תואיל בבקשה להרים את קולך? לא שמעתי אותך."

"כן, המפקד. אני-"

"מטקאף, זאת הרגל שלך שאני דורך עליה?"

"לא, המפקד. זאת בטח הרגל של לוטננט שייסקופף."

"זאת לא הרגל שלי," אמר לוטננט שייסקופף.

"אז אולי זאת בכל זאת הרגל שלי," אמר מייג'ור מטקאף.

"תזיז אותה."

"כן, המפקד. אבל קודם אתה צריך להזיז את הרגל שלך, המפקד. היא על הרגל שלי."

"אתה אומר לי להזיז את הרגל שלי?"

"לא, המפקד. לא, לא, המפקד."

"אז תזיז את הרגל שלך ותסתום את הפה המטומטם שלך. תואיל בבקשה להרים את קולך? אני עדיין לא שומע אותך."

"כן, המפקד. אמרתי שלא אמרתי שאתם לא יכולים להעניש אותי."

"על מה אתה מדבר, לעזאזל?"

"אני עונה על השאלה שלך, המפקד."

"איזה שאלה?"

[...]

"לא זכור לי שאמרתי שאתם לא יכולים להעניש אותי."

"עכשיו אתה אומר לנו מתי כן אמרת את זה. אני מבקש ממך להגיד מתי לא אמרת את זה."

קלווינג'ר נשם נשימה עמוקה. "אני תמיד לא אמרתי שאתם לא יכולים להעניש אותי."

"זה הרבה יותר טוב, מר קלווינג'ר, למרות שזה שקר ברור ופשוט. אתמול בלילה, במחראות. לא לחשת שאנחנו לא יכולים להעניש אותך באוזני הבנזונה המסריח השני שאנחנו לא אוהבים? איך קוראים לו?"

"יוסריאן, המפקד," אמר לוטננט שייסקופף.

"כן, יוסריאן. נכון. יוסריאן. יוסריאן? ככה קוראים לו? יוסריאן? איזה מין שם, לכל הרוחות, זה יוסריאן?"

לוטננט שייסקופף שלט לגמרי בעובדות. "זה השם של יוסריאן, המפקד," הוא הסביר.

[...]

".. אתה בנזונה שאוהב לעשות רוח, לא?"

"לא, המפקד."

"לא, המפקד? אתה קורא לי שקרן מזוין?"

"הו, לא, המפקד."

"אז אתה בנזונה שאוהב לעשות רוח, לא?"

"לא, המפקד."

"אתה מנסה לריב איתי?"

"לא, המפקד."

"אתה בנזונה שאוהב לעשות רוח?"

"לא, המפקד."

 [...]

"תופס?"

"לא, המפקד."

"אל תקרא לי המפקד!"

"כן, המפקד."

"ותגיד 'המפקד' שאתה לא קורא לו 'המפקד'," הורה מייג'ור מטקאף.

מלכוד 22- ג'וזף הלר

לא מצליחה להתאהב בעיר הזאת. כל הבאוהאוס הזה לא עושה לי את זה. הנשימה שלי לא נעתקת למראה עמק, או הר, כי אין כאלה. אין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה, יש סתם תל אביב. ואין רחובות שקוראים להם עמק רפאים או החבשים, יש סתם בוגרשוב ורוקח. ואף אחד לא מסתתר כאן מאחורי מחומה בת אלפי שנים, מקסימום מאחורי פוזה מהיום בבוקר. ולא תראי פה לא ערבים ולא ש"סניקים ולא עניים ולא הורים שכולים ולא ילדים בגיל של יותם.

בימים הראשונים שלי בירושלים, לעומת זאת, הרגשתי כמו בפורים. כולם נראו לי מחופשים: הדוסים, עם תלבושת הפינגווין שלהם; הדוסיות, שהנשיות שלהן פורצת דרך השמלות הרכוסות; הצעירים האמריקאים, ששוטפים את המדרחוב בקיץ עם טי-שרטים באנגלית ורגליים לבנות מדי; החנונים של הסינמטק, עם החולצות המשובצות והמבט הזה, הרציני כל כך, שפשוט לא יכול להיות אמיתי; הערסים עם הג'ל העצבני; משמר הגבול עם המדים ההדוקים; התימני הזקן מהפלאפל התימני.

וכאן- אפשר למות מרוב הומוגניות. כולם מנסים להיות מיוחדים, אבל איכשהו זה יוצא להם דומה. כאילו יש קוד נסתר שכולם נענים לו. כאילו שפקחים של העירייה יתנו לך דו"ח אם תתלבשי קצת פאסה. וזה לא רק הלבוש. בכל מקום שאת נכנסת שומעים את אותה מוסיקה, מאותה תחנת רדיו פסאודו צבאית. ובבתי קפה אנשים מדברים על דברים שהם קראו במקומון, ואומרים אחד לשני "שמעת ש?" במקום "קראת ש?". ואחר כך המלצרית- תמיד יש לה אותו מבט בעיניים- מביאה תפריט, ואנשים מתבוננים בו בכזה ריכוז, כאילו שזה ספר שירה, ומזמינים בדיוק את מה שהם הזמינו בפעם הקודמת. וכולם הומואים, או לסביות, או מחוברים לדו-מיניות שלהם. ושמאלנים, כמובן. כאילו שאין אפשרויות אחרות. כאילו שדעה פוליטית היא סך הכל עוד בגד, עוד טרנד שחובה ליישר איתו קו, ולא משהו אישי (אמיר היה אומר עכשיו: אפשר לחשוב שהדעות שלך כל כך שונות). נכון. יש בזה משהו נוח. נוח כמו להתחתן עם החבר הראשון שלך מהתיכון. אף אחד לא מאיים עלייך יותר מדי. הכל מוכר וצפוי. לא יזרקו עלייך אבן אם תיסעי בשבת, לא יטענו שהסכמי אוסלו הם הימור, ורוב הסיכויים שלא תראי ערבים אמיתיים מול העיניים, אלא אם כן תתעקשי לחפש אותם ביפו, וגם אז, הם ימכרו לך סמבוסק בנימוס ולא יעלו על דעתם אפילו לפלוש באמצע היום לבית של יהודים ולפצוע את הקיר, כמו שעשה הפועל של מדמוני.

בטוח פה, בתל אביב. בטוח. ודלוח. ושטוח.

אשכול נבו- ארבעה בתים וגעגוע.

ואחר-כך היו לו דמעות בעיניים, אבל לא מסיבה מיוחדת, אלא רק בגלל שהיה כל-כך זקן. זקנים כבר לא מסוגלים להפסיק את הדמעות.

[אמיל אז'אר- כל החיים לפניו]