ז'אן פול סארטר צדק: יש גיהינום - והגיהינום הוא הזולת. אבל אני, שבאתי ועליתי מתוך התת עולם, אינני חושש מהגיהינום שיש לזולת להציע לי. כל זה, כמובן, הוא קשקוש מקושקש מארץ הקשקושים המקושקשים. אני שונא את הזולת מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי . אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאשה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק.

[שי גולדן, מתוך: הבן הטוב]

בתקופה קשה זו הכי קל לאהוב את הזרים. מפני שהם אינם תובעים ומתבוננים, כל הזמן מתבוננים. נמאסו עליי מלורי, אייקו, גון, אפילו כריס.

אין בהם כלום בשבילי. אני מתה בעיניהם, על אף שפעם פרחתי. זו האימה החבויה. סימפטום: פתאום זה הכל או כלום; ניפצת את הקליפה החיצונית וחדרת אל הריק השורקני או לא ניפצת. אני רוצה לחזור אל שביל הביניים הנורמלי יותר שלי שבו ישותי מפעפעת אל מהות העולם: לאכול אוכל, לקרוא, לכתוב, לדבר, לקנות: כדי שהכל יהיה טוב כשלעצמו, ולא רק פעילות קדחתנית שנועדה לחפות על פחד שצריך להתמודד עם עצמו ולהתנצח עם עצמו עד מוות ולומר: חיים חולפים!

[מתוך ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות - סילביה פלאת']

זהבית טלפנה למיכל ענתבי, אמנית קונספטואלית, והזמינה אותה לפגישה בקפה "מאפו". מיכל היתה פנויה והן נפגשו מיד. למיכל יש שיער ארוך גולש, והיא תמיד משחקת בקצוות שיער. זהבית מתולתלת ונלהבת. מקוצר הזמן הן דיברו רק על קריירה ולא על אהבה. לשתיהן היתה קריירה קצת דפוקה, או אפשר לומר מעוכבת. מה יכול לקרות בארץ קטנה שנמצאת כל כך הרבה שנים במיתון? הן קבעו להיפגש פעם שניה באירופה ולדבר על אהבה.

באירופה הן לא נפגשו, אך לפתע הזדמנו שתיהן בקזבלנקה שבמרוקו, וזהבית הזהירה את מיכל לא לטעום מן הדג מחשש להרעלת קיבה. איזה תענוג היה לזהבית ולמיכל בקזבלנקה. זהבית עישנה נרגילה ומיכל קיבלה הצעת נישואים ממלצר. זהבית עשתה סימן בפנטומימה להפיל את הראש קדימה ולהעמיד פנים של חולת אפילפסיה. רק כך ניצלה מיכל מנישואים עם מלצר, והיא בכלל אישה נשואה.

"זה נפלא שאת עדיין מאוהבת" אמרה מיכל.

"הבעיה היא" אמרה זהבית, "שאני מאוהבת אבל לא ברור לי במי".

"לא חשוב", אמרה מיכל, "אהבה משפיעה לטובה ל העור. הוא נעשה יותר זוהר".

"תשמעי איך נפלתי בפח", אמרה זהבית. "יש לי כלל ברזל, לא אמן ולא בעל זקן. פעם פגשתי בנסיבות חברתיות גבר אירופאי שנראה לי סתם לא מגולח, משהו בסגנון ערפאת מינוס, ומה קרה? הוא יצא מהמיטה, התמתח, בלע ענב ואמר שהוא נוסע עכשיו לאסוף את אשתו מהעבודה".

מיכל השפילה את עיניה במבוכה.

"ומה אז?" שאךה.

"הזמנתי אותו פעם שנייה, והוא בא אלי בידיים פרושות לרווחה. התחמקתי ממנו כמו טוריאדור בזירה. ביקשתי שיישב ונשוחח קודם, ואחר כך שברתי עליו ביצה טרייה."

"זה הכול?" אמרה מיכל. "זה כל מה שאת יכולה? ביצים זרקו גם על שמעון פרס".

"אז תגידי לי את", הרימה זהבית את ראשה מפי הנרגילה "מה עוד אפשר לעשות לגבר מנוול? נדמה לי שכאן עדיף לערב את אנשי העולם התחתון".

"על זה כבר חשבתי מזמן", הודתה זהבית. "חבר בעולם התחתון שווה היום יותר מחבר רופא, רק בעולם התחתון יש חברות אמיצה, הנה השר זאבי, מסכן, השם יקום דמו, אבל בחייו היו לו חברים כבדי משקל"

מיכל טעמה בכפית מן הטחינה הירוקה.

"טרי?" שאלה זהבית.

"טרי ומלא לימון", ענתה מיכל.

הן קינחו בבקלאווה חמה ובקפה ערבי מר. המלצר ניסה עוד פעם להציע נישואים למיכל, והגיש להן כוסיות ליקר תפוזים.

"אני לא אוהבת לדבר על נושאים כאלה", הודתה מיכל. "אנחנו נשים עצמאיות ובשלות ולא ייתכן שגברים יפילו אותנו בפח. אולי מוטב שתקדישי את עצמך לאומנות, את יודעת איך זה; גבר בא, גבר הולך, ותשעה מעשרה סתם מנוולים".

"גם בגילי ובמצבי אני מחכה עדיין לגבר העשירי", אמרה זהבית.

"היית תמימה ונשארת תמימה", אמרה מיכל, "הגבר העשירי מזמן נהרג במערכות ישראל".

"אהבה היא מחלה", הוסיפה מיכל. "כך לפחות זה באגן הים התיכון".

"אז מה? להצטרך לפעילות פוליטית? אני צריכה משהו לצאת בשבילו מבית גם במזג אויר רע".

"באמת יש לך בעיה", אמרה מיכל. "אולי תתנדבי לפעילות עם נוער מנותק. יש ביניהם צעירים עם כשרונות מופלאים".

זהבית התעייפה פתאם. הליקר עירפל את מוחה. היא הבינה שבכל אגן הים התיכון היא לא תמצא אהבה.

[מתוך: באה והלכה - דליה רביקוביץ']

".. אילו לפחות אהבת אותי"

"אל תכניסי אהבה לעניין כדי להשחית את הכל. זה תרגיל הסחה מובהק. מה יש לאהבה לעשות כאן?"

"הכל."

"שטויות. את א ו מ ר ת אהבה, אבל את מתכוונת לבטחון. ובכן, לא קיים דבר כמו בטחון. אפילו אם את חוזרת הביתה אל בעלך הקטן והבטוח, איש אינו מבטיח לך שהוא לא יצנח מחר מת מהתקף לב. או יתעופף עם ציפור אחרת, או יחדל לאהוב אותך. האם את מסוגלת לקרוא את העתיד? האם את מסוגלת לחזות את הגורל? מה גורם לך לחשוב, שהבטחון שלך הוא כה בטוח? מה שבטוח הוא, שאם תחמיצי את החוויה הזאת לעולם לא תהיה לך הזדמנות אחרת. מוות הוא סופי, כפי שאמרת אתמול."

[מתוך: פחד גבהים - אריקה ג'ונג, עמ' 144]

מה זה? זה מחסן ישן של כלים.

לא, זו אהבה גדולה שהיתה.

חרדה ואושר היו בחושך הזה

ותקוה. אולי פעם הייתי פה,

לא התקרבתי לראות.

אלה קריאות מתוך חלום.

לא, זו אהבה גדולה

לא, זה מחסן של כלים.

[יהודה עמיחי

מתוך: שירי אהבה, עמ' 46]

"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, כבר נהיה רחוקים מכאן, במקום שכולו אהבה ורחמים נצחיים. חשבנו הרבה על המעשה, וגם עליו חשבנו. אך אין לנו דרך אחרת, ואין דרך יפה מזו שבחרנו בה. לא יכולנו להמשיך. הרי הוא יודע, הם גברו עלינו, הם היו רבים מאתנו ולהם אמצעים משוכללים ועיניהם פקוחות בכל פינה.

"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, נהיה עם כל המעונים שנגאלו, עם הסובלים על-לא-עוול, שצדקתם האירה להם כאור הבוקר, עם החולים שמצאו החלמה שלמה, עם הנבלים שחזרו בתשובה, עם הנכזבים שראו תקוה, עם המשוגעים שגילו את האמת, עם הרוצחים שנכנעו לפני האהבה. אנחנו רואים אור ומישורים ירוקים לנוח בהם. רצינו את המנוחה ולא מצאנו אותה כאן. לא הניחו לנו. אין הוא יודע הכל. לא הכל סיפרנו לו, כדי שלא לצערו יותר מדי. ויש דברים שהצינעה יפה להם. לא רצינו לסבכו, אחרי לכתנו מכאן, עם האלמנטים השפלים, שעשו את חיינו לבלתי אפשריים. אין לנו טינה על איש, אף לא על רודפינו.

"האם יזכור את לילות-שבת בביתנו? אנו נושאים אתנו זכרון זה באהבה רבה. כי אהבנו אותו, את פשטותו והגינותו, את נימוסיו הנאים, את עדינות נפשו ורגשותיו. היכן יש עוד היום אנשים כמוהו? האם יזכור אותנו?

"כבר ברגע שהחלטנו לעשות את המעשה, דימינו להרגיש משהו מבבואת החסד הנצחי שאליו אנו מבקשים ללכת. דימינו לשמוע מוסיקה נפלאה, כמין כוראל של באך שלא שמענו מימינו. אל יצטער עלינו. איננו ראויים לזה. אנו הולכים אל מקום שהחיים אינם נחשבים בו אלא כמהתלה בזויה, כהזיה של מטורף. מי יתן ונהיה כשרים וטהורים לכך, בבוא הרגע הנפלא. מי יתן ונחסה בצל הרחמים הגדולים והאהבה שאינה מתמצית לעולם. הרי אנו שמחים - אל יתאבל עלינו. יאמין לנו: שמחה אוחזת בנו, כשאנו משווים בנפשנו כי נהיה ביחד עם הענווים, עם המפחדים בסתר, עם הנכים, העיוורים, החרשים, האילמים, עם המכוערים והנידחים, עם הזרים שאינם יודעים את שפת המקום שהם יושבים בו, עם אובדי הדרך התועים ואינם יודעים להינצל, עם הפצועים, המוכים, השבורים, הנשחקים, הבוכים לבדם.

"מה אדירה המוסיקה שאנו שומעים רק את אפס קצה באוזן הפנימית!

"יסלח לנו אם נהגנו בו, אף בשוגג, שלא כשורה. יסלח לנו על שנאלצנו להיפרד ממנו. אנו מצדנו סלחנו לכולם, אף לרודפינו, שאינם יודעים את אשר הם עושים. יסלחו הם לנו אם נתפסנו לצערנו ואמרנו עליהם דברים בוטים. יסלח לנו כל מי שחשדנו בו לחינם, כל מי שהיה עלול לפרש את דברינו שלא ככוונתם ולמצוא בהם עלבון או גנות, כל מי שהיינו זרים לו, מפני שלא ידענו לחיות. אל יאשימו איש במותנו.

"יזהר נא, זו עצתנו האחרונה לו. יש להקפיד הרבה בזהירות. הוא רגיש ועדין והעולם שפל ומלא מהמורות, הרפש קולח מכל פינה והאויר מזוהם מאד.

"אהבנו אותו. ישמור לנו פינה קטנה בלבו"

[האישה הגדולה מן החלומות, יהושע קנז, עמ' 125-126]

כל מה שרציתי זה לישון

אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום

[מתוך: עיניים זרות - רונה קינן]

כשנחבט ראשי בדלת, צעקתי

"ראשי, ראשי" וצעקתי "דלת, דלת".

ולא צעקתי, אמא, ולא, אלוהים.

ולא אמרתי חזון אחרית ימים

על עולם שבו לא יהיו עוד ראשים ודלתות.

כשלטפת את ראשי לחשתי

"ראשי, ראשי" ולחשתי "ידך, ידך".

ולא לחשתי, אמא, ולא, אלוהים.

ולא ראיתי מראות מופלאים

של ידיים מלטפות ראשים בשמיים הנפתחים.

כל שאני צועק ואומר ולוחש הוא

לנחם את עצמי: ראשי, ראשי,

דלת, דלת, ידך, ידך.

My Head, My Head

When my head got banged on the door, I screamed

"My head, my head." and I screamed, "Door, door"

and I did not scream, "Mother," and not "God." Not did I speak

of the vision of the End of Days

of a world where there will be not heads and doors anymore.

When you stroked my head I whispered,

"My head, my head," and I whispered "Youre hand, your hand."

and I did not scream, "Mother," and not "God."

And i did not see wonderful visions

of hands stroking heads in the opening heavens.

Whatever I scream and speak and whisper is

to comfort myself: My head, my head.

Door, door. Your hand, your hand.

[יהודה עמיחי, מתוך: שירי אהבה]

בקשות תקועות בחריצי הכותל המערבי,

פתקי ניר מקומטים ומודבקים.

לעומתם פתק תקוע בדלת ברזל ישנה

מוסתרת למחצה בשיח יסמין:

"לא יכולתי לבוא,

אני מקוה שתבין".

[מתוך: מאדם אתה ואל אדם תשוב - יהודה עמיחי, עמ' 46]

כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹהֶה כָּאן
אֲנִי שׁוֹקֶלֶת פָּחוֹת.
כְּשֶׁאַתָּה אוֹכֵל אִתִּי
יוֹתֵר טָעִים לִי הַתּוּת וְהַתִּירָס.
כְּשֶׁאַתָּה בָּא אֶצְלִי
צְלִילֵי מוֹצַרְט בָּרַדְיוֹ
בְּלִי הַפְרָעוֹת
וּבְיוֹם שִׁשִּׁי הַשּׁוּק הַמְּסֻכָּן
צוֹעֵק צוֹחֵק מְפַהֵק
בּוֹהֵק בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמוֹ יְרִיעָה עַל אֲגַם
כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹהֶה כָּאן.

כשאתה שוהה כאן / חמוטל בר־יוסף

כל-כך נעימה לבחורה המחשבה שיש גבר שאולי מאוהב בה, שאפילו אם היא לא מאוהבת, היא מתנהגת כאילו היא כן מאוהבת, והיא נעשית מתוקה, והעיניים שלה מתנצנצות, והצעדים שלה נעשים רכים, והקול שלה רך וענוג יותר. לפני שפגשתי את אלברטו חשבתי פעמים רבות שאשאר לבד לתמיד, משום שהרגשתי דהויה כל-כך ולא מרתקת, ואילו אחרי שפגשתי אותו, והיה נדמה שהוא מאוהב בי, אמרתי לעצמי שאם מצאתי חן בעיניו, אני יכולה למצוא חן גם בעיני מישהו אחר, אולי בעיני הגבר עם הקול האירוני והרך שדיבר בתוכי. הגבר הזה נראה פעם כך ופעם אחרת, אבל תמיד היו לו כתפיים רחבות ומוצקות, וכפות ידיים אדומות וקצת מגושמות, והוא ידע לספר בדיחות מקסימות על חשבוני כשחזר לביתנו בערב ומצא אותי שקועה בכורסה, רוקמת מטפחות.

נטליה גינצבורג, מתוך: "ככה זה קרה"

אפור בא מכל עבר ואני יודע מה

שאיני רוצה לדעת ואפילו כבר לא

טומן ראשי בחול כאן עלי

להפסיק אם איני רוצה לאמר את

הדברים האחרים אבל מה שבוכה בי

הוא

[אמיר גלבע, כל השירים - כרך ב', עמ' 17]

את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי.

דווקא ניסתי לא לכתוב, כבר יומיים אני מנסה, ועכשיו נשברתי.

ראיתי אותך שילשום בכנס המחזורים, לא ראית אותי כי עמדתי לגמרי בצד ואולי בנקודה עיוורת שלך. מישהו אמר את שמך, וכמה נערים קראו לך המורה, והיית עם גבר אחד גבוה, בעלך כנראה. זה כל מה שאני יודע עלייך, ואפילו זה קצת יותר מדי לי. אל תיבהלי - אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך, אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים. כלומר - שאוכל לספר לך עלי (מדי פעם) בכתב. לא שהחיים שלי מעניינים מי יודע מה (הם לא, ואין לי תלונות), אבל אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא מחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב (ואני כמעט בטוח שלא תעני לי), אבל אם בכל זאת תרצי פעם לתת סימן שאת קוראת, אני רושם בחוץ מספר של תיבת-דואר ששכרתי הבוקר ומיועדת רק לך.

אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני.

יאיר.

מתוך: שתהיי לי הסכין - גרוסמן, עמ' 9, המכתב הראשון (:

בבית הקפה La Fontaine [בית קפה בסיאנה] על ידי אישה בודדה, אלגנטית, זקנה יותר ממני. בשתיקה, עצובה.

מרחוק חבורה של איטלקים פשוטים.

המזרקה מפכה. אני כותבת שירים. שוב ניסיון של שירים על "ביקור הגברת הזקנה", בלי הצלחה, משום שחוזרת "העיר העתיקה והיפה" - בהקשר זה איננה יפה כלל.

כתבתי:

ב.  

כל החלונות סגורים.

כל החזונות אטומים.

כל הזכרונות ערים,

בלילות כמו בימים.

אין לך זכות חנינה בעולם.

והכל הוכרע -

חלומותיך טובעים בים

ואת אומרת שירה.

א.

הנביא לא הלך אל ההר,

וההר לא הלך אליו.

בעולם אין ויתור ואין נס,

אין תקוה לבודדים.

הים בנינו גדול

ובים מהלכות ספינות.

אבל מה לסלעי החוף

ולדרך ספינה בלב ים?

[יומני לאה גולדברג, עמ' 469)