בגיל 24, השתתף לב טולסטוי בדיכוי התקוממות עמי הקווקז כקצין תותחנים בצבא הצאר הרוסי. אחר כך באו מלחמת קרים וקרבות סבסטופול נגד הטורקים. בסיפורי המלחמה שפירסם תיאר את שדה הקרב לא כאתר גבורה אלא כשדה מוות. ספרו "על הפטריוטיות", שיצא לאור בעברית השנה (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר ספרים), היה צריך לשמש טקסט חובה בבתי הספר. טולסטוי טוען כי הפטריוטיות אינה רגש טבעי. הנכונות לצאת לקרב, להרוג ולהיהרג למען המולדת, נובעת מן ההשפעה ההיפנוטית של הממשלה על הציבור באמצעות "הכנסייה, בתי הספר, העיתונות וכל סוג של טקסים ראוותניים". אין סיכוי לשלום כל עוד בני האדם משועבדים לערך הפטריוטיות וכל עוד הממשלות עושות בו שימוש ציני: "אין ולא היתה אי פעם אלימות משותפת של עם אחד כלפי עם שני שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". דברים חדים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, טרם זוועות המאה ה-20 של המלחמות.

אמונתו של טולסטוי כי האמת סופה לנצח: "תחזיק הממשלה בבתי הספר, בכנסייה, בעיתונות, במיליארדי הרובלים ובמיליוני האנשים שהפכו למכונות. כל הארגון הנורא הזה של כוח חייתי כאין וכאפס לעומת תודעת האמת". האמת היא הסולידריות בין האומות, והפשע - בהתמסרות לרעיון הפטריוטיות. רק אז "שירי ההלל למעשי גבורה צבאיים, כלומר לרצח, היו נעלמים". דבריו אלה של מחבר "מלחמה ושלום" לא יגיעו לתלמידי בתי הספר, שם ייערכו טקסי הזיכרון לנופלים.

(ג'אד נאמן. פורסם במוסף הספרים של 'הארץ', 10.6.2009)