בתקופות קדומות יותר נהגו לומר "הצליפו בשניים עד מוות, וכך תאלפו אחד", וכך נהגו לעשות. וגם אם כיום ההצעה להצליף עד מוות מצומצמת יותר, העיקרון נותר בעינו. אי אפשר להביא בני אדם למצב שפל כזה – לא של חיות אלא נורא מזה, של מכונות – מצב שבו הם יבצעו מעשה איום ונורא מבחינת טבעו של האדם ואמונתו, כלומר רצח, וזאת רק משום שמפקד פוקד עליהם לעשות כן. וכדי שיבצעו מעשה כזה לא די בהונאה מתוחכמת, אלא יש להפעיל נגדם אלימות אכזרית. והדבר אכן נעשה הלכה למעשה.
...
כאשר אנו רואים בעלי-חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה: כלבים הולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים הללו הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כאשר אנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'... אי אפשר לצרוב ולהוציא מאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה; והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

(מתוך 'תזכורת לקצין' של לב טולסטוי. טקסט שנכתב לפני מאה ושמונה שנים, אבל עדיין רלוונטי להחריד למציאות שלנו)

בגיל 24, השתתף לב טולסטוי בדיכוי התקוממות עמי הקווקז כקצין תותחנים בצבא הצאר הרוסי. אחר כך באו מלחמת קרים וקרבות סבסטופול נגד הטורקים. בסיפורי המלחמה שפירסם תיאר את שדה הקרב לא כאתר גבורה אלא כשדה מוות. ספרו "על הפטריוטיות", שיצא לאור בעברית השנה (מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, נהר ספרים), היה צריך לשמש טקסט חובה בבתי הספר. טולסטוי טוען כי הפטריוטיות אינה רגש טבעי. הנכונות לצאת לקרב, להרוג ולהיהרג למען המולדת, נובעת מן ההשפעה ההיפנוטית של הממשלה על הציבור באמצעות "הכנסייה, בתי הספר, העיתונות וכל סוג של טקסים ראוותניים". אין סיכוי לשלום כל עוד בני האדם משועבדים לערך הפטריוטיות וכל עוד הממשלות עושות בו שימוש ציני: "אין ולא היתה אי פעם אלימות משותפת של עם אחד כלפי עם שני שלא הופעלה בשם הפטריוטיות". דברים חדים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, טרם זוועות המאה ה-20 של המלחמות.

אמונתו של טולסטוי כי האמת סופה לנצח: "תחזיק הממשלה בבתי הספר, בכנסייה, בעיתונות, במיליארדי הרובלים ובמיליוני האנשים שהפכו למכונות. כל הארגון הנורא הזה של כוח חייתי כאין וכאפס לעומת תודעת האמת". האמת היא הסולידריות בין האומות, והפשע - בהתמסרות לרעיון הפטריוטיות. רק אז "שירי ההלל למעשי גבורה צבאיים, כלומר לרצח, היו נעלמים". דבריו אלה של מחבר "מלחמה ושלום" לא יגיעו לתלמידי בתי הספר, שם ייערכו טקסי הזיכרון לנופלים.

(ג'אד נאמן. פורסם במוסף הספרים של 'הארץ', 10.6.2009)