שואל אם כבר דיברנו עם אסי. אם קודם עוד היו ספקות בעניין, עכשיו כבר ברור שהחבר'ה של כושי ממש דוחפים אותנו אל האורח שנטה ללון. הם מעוניינים שאכתוב על אסי - האטרקציה החדשה של ה-101, המחליף של הנמרה המיתולוגית רומבה, שהיתה הסמל המסחרי של הפונדק במשך יותר מ-20 שנה. כושי מתכוון להביא לכאן בקרוב שלושה טיגריסים חדשים, תרומה מספארי מחו"ל; עד שהם יגיעו, האורחים מוזמנים להתרשם מהפרווה של אסי דיין. גם משהו.

אייל ואני נשארים לבד, והרעיון של נסיגה חד-צדדית עולה מחדש. הרי הבנאדם על הפנים, במצב בלתי אינטראקטיבי לחלוטין. מה בדיוק חשבנו לנו? וכמו תמיד כשמדובר באסי דיין, הלב נחמץ. איזה צער, איזה בזבוז. איך הוא נופל ככה פעם אחרי פעם. איזה סרט רע זה לראות איש כל-כך מוכשר - כותב נפלא, במאי נהדר, שחקן גדול - בעליבותו.

אני נכנסת לחדר ומדליקה טלוויזיה, שמצידה מחטיפה לי סטירה: 'הוא הלך בשדות'. הנה אסי דיין בסרט אחר, סרט טוב, מלפני 40 שנה. האדם השפוף והמרושל, הגבר שממש הרגע כשל בכוחות אחרונים אל תוך חדר בקצה העולם, מחייך בטלוויזיה שלי חיוך כובש. חתיך, צעיר, יהיר, ופניו יפות. כל-כך יפות שבא לבכות."

"...והטלוויזיה חוגגת: סמים, אלימות, אסי דיין. ריטלין זה סמים? זאת התרופה הכי נהדרת שיש בעולם. בזכותה ירדתי 30 קילו. הייתי 120, עכשיו אני 90. כשאתה על ריטלין, אתה פשוט לא מסוגל לחשוב על אוכל. זאת תגלית המאה. אני לא תופס איך הנשים עוד לא עלו על זה. בשנה הבאה אני הולך להר הרצל להדליק משואה לממציא הריטלין.

ברצינות עכשיו, מיליוני ילדים היפראקטיביים בעולם מקבלים ריטלין כל בוקר ואף אחד לא עושה מזה עניין. אבל אם אני על ריטלין? אוהו, חגיגה. אף אחד לא תופס שלא יכולתי לכתוב כלום, שהמוח שלי היה משותק עד שהריטלין הציל אותי. אבל עכשיו אני נקי, אז אל תבלבלו לי את המוח. הוא בסדר. זה אותו מוח שאתם כל כך אוהבים, לא? המוח שעשה לכם את גבעת חלפון, ואת אגפא, ואת כל הדברים האחרים שלי. ליקקתם את האצבעות, לא? נתתם לי פסלי אוסקר, לא? אני מאוד מעריך את זה, אגב. אני מאוד אוהב את הפסלונים. הם מאוד שימושיים. מחזיקים לי יופי את הדלתות בבית שלא ייטרקו. כולכם צבועים, דו-פרצופיים.

אז מה, מה את רוצה לשמוע? לא נפלתי לסמים ולא השתגעתי, אבל פה אני אשתגע. אני אצא מדעתי מהשקט הזה. לא אוהב שקט, אני אוהב את רעש החיים של העיר. לא עשו לי שום ג'סטה כשהביאו אותי לפה. אוויר נקי? אני נושם יופי בתל אביב. מרחבים? אני ביקשתי מרחבים? אני לא צריך לא צימר בגליל ולא חושה במדבר בשביל ליצור. הכתיבה שלי לא זקוקה לרקע או לנוף. לא מאמין בכל הבולשיט הזה של להיתקע על איזה הר בשביל לקבל השראה. אצלי הכתיבה זה משהו כל-כך דחוס, אינטנסיבי, שאני לא צריך כלום. רק עט ונייר. הכותבים הכי גדולים תמיד יצרו באיזה חור, שני מטר מרובע, או בדרך על חתיכת נייר, כשנסעו ברכבת. אין לי שום נטיות רומנטיות סביב הכתיבה. בכלל, אני טיפוס מאוד לא רוחני. ההארה הכי גדולה שהיתה לי באה באמצע התקפת כאב איומה בגב, כשהרופא הזריק לי משכך כאבים ישר לעצב. באמת, הארה אדירה.

אנשים שואלים אותי מה התוכניות שלי לעתיד. אז בואי, אני אתן לך משהו בלעדי. התוכנית שלי לעתיד היא להיות משותק."

ורד לוי-ברזילי (ואסי דיין), "בלייזר", יוני 2009, עמ' 64-70.