היא עמדה מחוץ לחורבה שלו. היא שמעה אותו בפנים, כבר ער. היא נקשה בדלת. הוא הופיע ונעמד בפתח. מאחוריו היא ראתה נר זעיר וספרים פתוחים. הוא המתין. היא הביטה בו. ואז הפנתה את מבטה.

הוא היה יפה מידי.

"אני אוהבת אותך," אמרה מרגנית. "אני יודעת שזה בטח קצת מפתיע, מפני שעד כה רק בזתי לך והשפלתי אותך ולעגתי לך, אבל אני אוהבת אותך כבר כמה שעות עכשיו, וכל שנייה, יותר. לפני שעה חשבתי שאני אוהבת אותך יותר מכפי שאישה כלשהי אהבה פעם גבר, אבל חצי שעה לאחר מכן ידעתי שמה שהרגשתי קודם היה כאין וכאפס לעומת מה שהרגשתי באותו רגע. אבל עשר דקות אחר כך הבנתי שכל האהבה הקודמת שלי היא שלולית לעומת האוקיאנוס הגואש לפני סערה. העיניים שלך הן כאלה, ידעת? טוב, עכשיו אתה יודע. לפני כמה דקות הייתי? עשרים? כבר תיארתי את רגשותי עד אז? לא משנה." מרגנית עדיין לא היתה מסוגלת להביט בו. השמש עלתה עכשיו מאחוריה; היא חשה בחומה על גבה, וזה נסך בה אומץ. "אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי לפני עשרים דקות, שאי אפשר בכלל להשוות. אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי כשפתחת את דלת הבקתה שלך, שאי אפשר בכלל להשוות. אין מקום אצלי בגוף לשום דבר מלבדך. הזרועות שלי אוהבות אותך, האוזניים שלי מעריצות אותך, הברכיים שלי רועדות מרוב חיבה עיוורת. המוח שלי מתחנן שתבקש ממנו משהו כדי שיוכל לציית. אתה רוצה שאלך אחריך עד סוף ימיך? אני אעשה את זה. אתה רוצה שאזחל? אני אזחל. אני אשתוק בשבילך ואשיר בשבילך, או אם אתה רעב תן לי להביא לך אוכל, או אם אתה צמא וכלום לא ירווה אותך חוץ מיין ערבי, אני אלך לערב, למרות שהיא בצד השני של העולם, ואביא לך בקבוק לארוחת הצהריים. כל דבר שאוכל לעשות למענך, אעשה; כל דבר שלא אדע לעשות, אני אלמד למענך. אני יודעת שלא אוכל להתחרות מול הרוזנת ביכולת או חוכמה או משיכה, ואני ראיתי את המבטים שהיא נעצה בך. אבל תזכור, בבקשה, שהיא מבוגרת ויש לה עניינים אחרים, בעוד שאני בת שבע-עשרה והעניין היחידי שלי הוא בך. וסטלי יקר – אף פעם לא קראתי לך ככה, נכון? – וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, - וסטלי יקר, וסטלי נערץ, וסטלי מתוק ומושלם, תלחש שיש לי סיכוי לזכות באהבתך." ובמילים אלה, העזה לעשות את הדבר האמיץ ביותר שעשתה מעולם:

היא הביטה ישר לתוך עיניו.

הוא סגר את הדלת בפניה.

ללא מילה.

ללא מילה.

 המרגשים שלי מקריאתו של אבי. תזכרו שהיתה לי דלקת ריאות, אבל הרגשתי קצת יותר טוב, והייתי מרותק לחלוטין לספר, ודבר אחד אתה יודע כשאתה בן עשר: לא משנה מה, הסוף יהיה טוב. הם יכולים להתאמץ ולהזיע כמה שהם רוצים בשביל להפחיד אותך, המחברים, אבל אחרי הכל, אתה יודע, פשוט אין לך ספק, שבטווח הארוך הצדק ינצח. ובאשר לוסטלי ולמרגנית- ובכן, המצב קשה, ברור. אבל הם עוד יינשאו ויחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. הייתי מתערב על ההון המשפחתי, אם הייתי מוצא פראייר גדול מספיק להתערבות כזאת.

ובכן, כשסיים אבי את המשפט ההוא שמתאר איך החתונה נדחסה בין פגישת השרים למשבר המה-שלא-יהיה, אמרתי, "לא קראת נכון."

אבא שלי היה מין ספר קטן וקירח- זוכרים גם את זה? וכמעט אנאלפבית. ובכן, אסור לפקפק באדם שקשה לו לקרוא ולומר שהוא קרא משהו לא נכון, כי זה ממש מאיים. "אני זה שקורא פה," הוא אמר.

"אני יודע, אבל אתה טעית. היא לא התחתנה עם המפרדינק הדפוק הזה. היא מתחתנת עם וסטלי."

"זה כתוב כאן," החל אבי, נרגז מעט, והתחיל לעבור על זה שוב.

"בטח דילגת על עמוד. משהו. תקרא את זה נכון, הה?"

כעת הוא היה יותר מטיפ-טיפה מעוצבן. "לא דילגתי על כלום. אני קורא את המלים. המלים כאן, אני קורא אותן, לילה טוב," והסתלק.

"היי, בבקשה, לא," קראתי אחריו, אך הוא היה עקשן, ואז אמי נכנסה ואמרה, "אביך אומר שהגרון שלו כואב; אמרתי לו לא לקרוא כל כך הרבה," והיא סידרה את השמיכות ועטפה אותי, ולא משנה כמה נלחמתי, זה נגמר. ההמשך יבוא רק מחר.

ביליתי את כל הלילה ההוא במחשבה שמרגנית התחתנה עם המפרדינק. זה ממש זעזע אותי. איך אוכל להסביר את זה, העולם פשוט לא עבד ככה. טוב נמשך לטוב, את הרע שוטפים בבית השימוש וזהו זה. אבל הנישואים שלהם- לא יכולתי לעכל את זה. אלוהים, כמה עבדתי על זה. תחילה חשבתי שבטח היתה למרגנית מעין השפעה פנטסטית על המפרדינק, שהפכה אותו למעין וסטלי או שאולי התברר שוסטלי והמפרדינק הם אחים אובדים, והמפרדינק היה כל כך שמח שאחיו שב אליו, שאמר, "תראה, וסטלי, לא הבנתי מי אתה כשהתחתנתי איתה, אז עכשיו אני אתגרש ממנה, ואז אתה תתחתן איתה, וכולנו נהיה מרוצים." עד היום אני לא חושב שהייתי אי-פעם יצירתי יותר.

אבל זה לא עבד. משהו שם לא היה בסדר וזה לא חדל להציק לי. מין אי שביעות רצון החלה פתאום לכרסם מבפנים, עד שהיה לה מקום גדול מספיק להתיישב בו, ואז היא התכרבלה ונשארה שם, והיא עדיין אורבת בתוכי עכשיו, בעודי כותב דברים אלה.

למחרת בערב, כשאבי שם לקרוא והסתבר שהנישואים היו חלומה של מרגנית, צרחתי, "ידעתי, ידעתי מהתחלה," ואבי אמר, "אז אתה שמח עכשיו, הכל בסדר עכשיו, אנחנו יכולים בבקשה להמשיך?" ואני אמרתי "סע" וזה מה שהוא עשה.

אבל לא הייתי שמח. הו, האוזניים שלי היו שמחות, אני מניח, חוש הסיפור שלי היה שמח, וגם לבי, אבל אי שם בתוך מה שנהוג לקרוא 'נשמתי', כרסמה אי שביעות הרצון הארורה ההיא, מנענעת בראשה האפל.

[...]

הלכתי למרפסת ולגמתי תה קר, ואדית קראה איזה ספר, ולא הניחה אותו גם כשאמרה, "זה לא בהכרח נכון, אתה יודע."

אמרתי, "למה את מתכוונת?"

ואז היא הניחה את ספרה. היא הביטה בי. ואמרה: "החיים לא הוגנים, ביל. אנחנו אומרים לילדים שלנו שהם כן, אבל זה דבר איום ונורא לומר להם. זה לא רק שקר, זה שקר אכזרי. החיים לא הוגנים, והם מעולם לא היו, והם לעולם לא יהיו."

הייתם מאמינים, שאותו רגע היה בשבילי כמו בספרי הקומיקס האלה, כשנורה נדלקת מעל ראשו של הגיבור המצויר? "הם באמת לא הוגנים!" אמרתי, בקול רם כל כך, שממש הבהלתי אותה. "את צודקת. החיים לא הוגנים." הייתי כל כך מאושר, שאם הייתי יודע לרקוד, הייתי מתחיל לרקוד. "נכון שזה נהדר, נכון שזה פשוט נפלא?" אני חושב שבערך באותו רגע אדית בטח חשבה שאני על דרך המלך להפוך למטורלל גמור.

אך כה חשוב היה לי שזה נאמר, וזה היה בחוץ, משוחרר וחפשי - זו היתה אי שביעות הרצון שכרסמה בי בלילה בו הפסיק אבי לקרוא, כך הבנתי אז. זו היתה ההשלמה שאליה ניסיתי להגיע ולא הצלחתי.

הנסיכה הקסומה- וויליאם גולדמן

(אני לא אגיד כמה זמן לקח לי להקליד את כל זה מתוך הספר. תהנו.)

"הוא כתב לה ממש לפני שהפליג לאמריקה. "גאוות המלכה" היה שם ספינתו, ואני אוהב אותך.
(כך ניסח תמיד את משפטיו: יורד היום גשם ואני אוהב אותך. ההצטננות שלי השתפרה ואני אוהב אותך. תמסרי ד"ש לסוס בשמי ואני אוהב אותך. ככה.)"

[מתוך "הנסיכה הקסומה"\וויליאם גולדמן]