ז'אן פול סארטר צדק: יש גיהינום - והגיהינום הוא הזולת. אבל אני, שבאתי ועליתי מתוך התת עולם, אינני חושש מהגיהינום שיש לזולת להציע לי. כל זה, כמובן, הוא קשקוש מקושקש מארץ הקשקושים המקושקשים. אני שונא את הזולת מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי . אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאשה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק.

[שי גולדן, מתוך: הבן הטוב]

הוא יוצא למארב," אמר הקצין הישראלי לאפסנאי.
דיגם אותו. נתן לו נעליים קטנות בשתי מידות ממידותיו. נתן לו מכנסיים ארוכים בשלושה מספרים, חולצה במידה הנכונה, אבל ללא שני כפתורים. התאים לו קפל"ד לראש. כיסו שולי הקפל"ד את עיניו.
אמר האפנסאי לצור, "תהדק את הרצועה והוא לא יתנדנד לך."
אמר צור, "הרצועה קרועה."
אמר לו האפסנאי, "תאלתר."
נתן לו אפוד משופצר בחוטי ברזל. דקרו חוטי הברזל בגבו. החתים אותו על נשק. אמר צור, "אני לא יודע איך מפעילים גלילון."
אמר האפסנאי, "אין ברירה. נגמרו כל המקוצרים."
אמר צור, "אז תן לי עוזי."
אמר האפסנאי, "עוזי זה נשק של בחורות. אתה רוצה להיות מש"קית ת"ש או לוחם?"
אמר צור, "לוחם, לוחם." החתים אותו על מחסניות.
אמר צור לאפסנאי, "אלה מחסניות של אם-16."
אמר האפסנאי, "המחסניות של הגלילון נגמרו."
שאל צור, "אבל איך אחליף מחסניות אם יהיה לי מעצור בנשק?"
ענה האפסנאי, "לחלק מהחיילים נתתי מחסניות של גלילון כי נגמרו לי של אם-16, תלווה מהם."
...
התחיל הקצין הישראלי בתדריך ... "כולנו מכירים את האויב המזדיין שעומד מולנו. האויב האוכל בתחת. כולנו מכירים את החבורה של המוצצים שאנחנו הולכים להיתקל בהם היום. כולנו מכירים את האפסים המאופסים, את הנקניקים חסרי הכישרון שעומדים מולנו.
"עם זאת, חבר'ה, חשוב לשמור על כבוד לאויב. חשוב לזכור שהאויב, למרות שהוא מורכב מחבורה של לא יוצלחים, פלאחים שיכורים שאין להם כלום בחיים, אנשים שלא החזיקו נשק בחיים, אנשים שלא עברו אימון מסודר, האויב הוא אויב מסוכן, מאומן, מתורגל בתנאי השטח, ובעיקר רעב לכותרות בעיתונים.
...
"במקרים קיצוניים - כל חייל מחליט מהו מקרה קיצוני לפי ראות עיניו - ניתן להפעיל שיקול דעת. וכשאני אומר 'שיקול דעת' למה אני מתכוון? אני מתכוון לדבר פשוט מאוד: במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים ממשית לחייכם, אתם רשאים לירות על מנת להרוג. אתם רשאים להרוג כל מי שמסכן את חייכם ומטרפד את הצלחת המשימה.
"לצורך העניין אני אומר שרועים ערבים עיוורים, נשים ערביות בהיריון, ילדים בני שלוש עד שמונה, עזים, סוסים, גחליליות שחושפות אתכם בשטח, יתושים שמפריעים לכם להתרכז, עלים שנופלים עליכם, גשם שמתחיל לרדת, אור היום שמתחיל לעלות, בכל אלה מותר לכם לירות על מנת להרוג."

(מתוך 'בא לך להיות אלוהים?' / שי גולדן)

מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי. אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאישה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנחנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)

נקרעה בינינו הארץ, ובפער שנוצר בין שתי היבשות שהפכנו להיות הצטברו הרבה מאד רגעים בלתי נסלחים שהשלכנו לשם בשמן של אחדות המטרה וזהות הגורל שגזרנו על עצמנו - גם אם כל אחד הבין את המטרה המשותפת בדרך אחרת, גם אם כל אחד הושלך לגורל אחר. גורל משל עצמו. עם הזמן התחיל החור השחור שבינינו שואב לתוכו את הכל. את תקשורת החולין, את משחקי הילדות המשותפים, אפילו את ברית הדמים שחושלה בינינו במוסד. אני מניח שחשב אותי להיות כפוי טובה. אני מניח שמעולם לא הכרתי לו תודה באמת על השנים האלה במוסד. אני מניח שמעולם לא אספתי אל לבי להבין את מה שערם הוא על כתפיו בשנים במוסד ובשנים הראשונות אצל ההורים. אני חושב שהוא לא סלח לי מעולם. אני חושב שלאורך השנים הופתעתי לגלות כי נותר נאמן להבטחתו מהמוסד כי הוא לא יסלח לי. אני חושב שהכרתי בכך שאני מוותר עליו כדי לזכות בהורים. ואני חושב שלמרות שהכרתי במחיר שיהיה עלי לשלם, מרגע שבחרתי לשלם אותו, מששולם המחיר - הופתעתי מגובהו. אני חושב שהוא קלט את המסר. ואני חושב היום, שלאור זה ההפתעה שלי, בכל פעם מחדש, מהתנהגותו, מעידה על אטימות רגשית מצידי יותר מאשר על מופרעותו א מוזרותו או כל דבר אחר שייחסתי לו לאררך השנים. בדרכו, הוא היה מהימן ונאמן לאמת יותר ממני. בדרכי, אני הייתי ההפכפך, הצבוע, המזגזג, השחקן מבינינו. פרשנות של מבוגרים סלחנים להתנהגותי תהיה שזו היתה תוצאה של מאבק הישרדות אכזרי שניהלתי בגיל בלתי אפשרי. הם ייחסו לי גמישות מחשבתית וכושר לאלתור רגשי. אבל בעיניו, כבר מאז, הייתי חלאה הפכפכה. העובדה שאני הוא המחבר של הספר הזה - המוסר של הגרסה, הגרסה שלי לסיפור, הסיפור שלנו - היא בוודאי בעיניו הוכחה נוספת לדרך שבה השפל גובר על הטהור, לאופן שבו מתנהג העולם באכזריות לישרים ומשתף פעולה עם נכלוליות הרשעים. והשקרנים."

(מתוך "הבן הטוב" / שי גולדן)