פתחתי את החלון. פאריס נדפה ריח של אספאלט וסערת גשם, היא כרעה תחת עומס החום הקֵיצי. עקבתי במבטי אחרי אנדרה. אפשר שברגעים האלה שאני מביטה בו בהתרחקו, הוא קיים בשבילי יותר מתמיד בבהירות מסעירת לב; הצללית הגבוהה קטֵנה, ובכל פסיעה היא מתווה את דרכו חזרה; היא נעלמת, הרחוב נראה ריק. אבל למעשה זהו שדה מגנטי שישיבו אלי כאל מקומו הטבעי; ודאות זו מרגשת אותי עוד יותר מעצם נוכחותו.
(מתוך 'אישה שבורה' / סימון דה בובואר)