בזמן שהוא חי את התקופה ההיא, שיום אחד יסתכל עליה אחורה בגעגועים, שאלה יהיו הזמנים הטובים של פעם? אף אחד לא אומר לנו, 'זו התקופה הכי מאושרת שלך.' למה בזבזנו חלק גדול כל-כך ממנה בחלומות על מעבר למקומות אחרים?
לראשונה הבין בובי שהדבר שאליו התגעגע יותר מכל חלף עבר לנצח, והוא ישב ובכה כתינוק. הוא רצה את הילדות שלו בחזרה. הוא רצה ללכת הביתה, לפסוע במסדרון, לעלות למיטתו הישנה ולהתעורר כשעתידו מונח לפניו על שטיח אדום. הוא רצה לשוב לתקופה שבה היום נראה כנצח והשדה מאחורי הבית היה מרחב עצום שהוביל למקומות קסומים ובריכת השחייה היתה ארוכה ורחבה כאגם. לתקופה שבה חברך הטוב ביותר היה אחיך לדם וכל הבנות חשבו שאתה חמוד.
הוא תהה מה בדיוק קרה למלך ניפוח בלוני המסטיק של שנת 1949. הילד שהתעתד להטיס מטוסים, לשוט למזרח הרחוק, להיות קאובוי ולעשות כל-כך הרבה דברים נפלאים.
שום דבר נורא לא קרה לו. הוא פשוט התבגר."

[מתוך "בין צבעי הקשת"\פאני פלאג]