ניסה לנחש איפה הוא היה בתאריך שבו היא הפקידה את התרמיל. שיעשע אותו לחשוב שהיה אי-פעם זמן שהוא לא ידע עליה דבר. כמו, נניח, השנים הרבות שבהן אמא ואבא שלו התגוררו באותה עיר, ולא ידעו כלום אחד על השנייה, ואולי אפילו נפגשו במקרה ברחוב, בקולנוע, ולא תיארו לעצמם שיגיע זמן שיהיו להם שלושה ילדים ביחד.

אבל מה באמת הוא עשה אז, ביום שהיא הפקידה את התרמיל? שוב בדק את התאריך. זה היה עדיין בתחילת החופש הגדול. מה כבר היה יכול לעשות אז. כל-כך ריקים נראו לו כעת החיים שלו בהשוואה ליומיים האחרונים, המחושמלים בתמר.

ולא רק ריקים: היה נדמה לו שעד שהיא נכנסה לחייו, הוא היה עושה דברים באופן כמעט מכני, אוטומטי, בלי להרהר בהם, ובלי להרגיש ממש. מאז אתמול, כל דבר שקורה לו, כל אדם שהוא פוגש, כל מחשבה שלו - הכל מחובר ומקושר יחד לאיזה מרכז אחד, עמוק, מלא חיים.

מישהו לרוץ איתו/דויד גרוסמן

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו

בְּכָל כֹּחִי.

עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.

וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ

וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.

אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא

וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי

אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ

אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,

בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.

וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,

חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.

אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר

וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.

אֵלֶּה דְּבָרִים

שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

דליה רביקוביץ'

היא יושבת ימים רבים בביתה.
היא קוראת עתונים.
(מה יש, אתה לא קורא?)
היא אינה עושה מה שהייתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים.
היא רוצה וניל, הרבה וניל.
תן לה וניל.

בחורף קר לה, קר לה ממש
קר לה יותר מאשר לאחרים.
היא מתלבשת היטב ועדיין קר לה.
היא רוצה וניל.

היא לא נולדה אתמול, אם זה מה שאתה חושב.
זאת לא פעם ראשונה שקר לה
לא פעם ראשונה חורף.
בעצם גם הקיץ איננו נעים.
היא קוראת עיתונים יותר ממה שהייתה רוצה.

בחורף היא לא זזה בלי תנור.
נמאס לה לפעמים.
האם היא בקשה ממך הרבה דברים?
תודה שלא.
היא רוצה וניל.

אם תרצה להביט מקרוב, יש לה חצאית משובצת.
היא אוהבת חצאית משובצת כי זה עליז.
להביט עליה, אתה תצחק. 
הכל מגוחך כל-כך.
אפילו היא צוחקת לזה לפעמים.
קשה לה בחורף ורע לה בקיץ,
אתה תצחק.
אפשר להגיד מימוזה,
עוף שאינו פורח,
אפשר להגיד הרבה דברים.
היא תמיד מתעטפת במשהו ונחנקת,
לפעמים חצאית משובצת ועוד בגדים
תשאל, למה היא מתעטפת כשאפשר להחנק?
הדברים האלה מסובכים.

זה הקור בחורף והחום המופרז בקיץ,
אף פעם לא כמו שצריכים.
ודרך אגב, אל תשכח, היא רוצה וניל,
עכשיו היא אפילו בוכה.
תן לה וניל.

דליה רביקוביץ'

כששבתי מפגישתנו היומית בבקתה נתקלתי בטאד, שהמתין לי בפרוזדור.

"שמע נא, לודו."

"כן?"

"כמה זמן אתה כבר שוכב עם אחותי?"

שתקתי. על הקיר נופף חרבו מעל ראשי קולונל חיל הפרשים הקלים, יאן ברוניצקי, סאן-דומינגו וסאמוסירה.

"אל תעשה פרצוף כזה, בן-אדם. אם אתה חושב שבאתי לדון אתך על כבודה של משפחת ברוניצקי, אתה מטומטם. אני רק רוצה למנוע מכם אסון. אני מניח שאפילו על קיומו של מחזור אינכם יודעים, אתה והיא."

"איזה מחזור?"

"הנה, כך תיארתי לי. יש תקופה- כשבוע לפני הוסת ושבוע אחריו- שבה אי-אפשר להפרות אישה. אין שום סכנה. ובכן, הואיל ואתה כל כך מצטיין בחשבון, אל תשכח את זה, ותשתדלו שניכם לא לעשות שטויות. איני רוצה שניאלץ לבקש עזרה מאיזו איכרה והמסרגות שלה. נערות רבות מאוד מתות ככה. זה כל מה שהיה לי לומר לך, ושוב לא אדבר אתך בעניין זה."

הוא טפח לי על כתפי ורצה להסתלק. אבל לא יכולתי לתת לו ללכת בלי שאומר דבר מה. רציתי להצטדק.

"אנחנו אוהבים זה את זה," אמרתי לו.

הוא בחן אותי בעיון, במין סקרנות מדעית.

"יש לך רגשי אשמה על שאתה שוכב עם אחותי. משהו כמו אלפיים שנות אשמה. האם אתה מאושר, כן או לא?"

"הן" נראתה לי תשובה דחוקה כל-כך, שבחרתי לשתוק.

"ובכן, אין כל צידוק אחר לחיים ולמוות. גם אם תבלה את כל חייך בספריות, לא תמצא תשובה אחרת."

עפיפונים/רומן גארי

במבט הזה, היתה מיד מתערטלת לו, שיראה בלי שום הפרעה עד פנימי-פנימה. לאיש מלבדו לא הרשתה לראות לה ככה. גם לא לאילן. ולאברם היא נתנה, כמו המילה הגועלית הזאת, 'נותנת'; לאברם היא תמיד היתה נותנת, את כולה, כמעט מהרגע שהכירה אותו, כי היתה לה תחושה, אמונה - נו, עוד פעם. האמונות האלה שלה, משאלות הלב, האשליות, אף-פעם את לא לומדת? - שיש לה שם בתוכה משהו, או מישהי, שאפילו היא בעצמה לא יודעת בדיוק מי היא, ואולי היא אורה אבל כמו בהרכב פנימי אחר, נאמן יותר למהותה, מדויק יותר ועמום פחות, ולאברם כנראה יש דרך להגיע אליה, והוא היחיד שיכול לדעת אותה באמת ולהפרות אותה במבטו, בעצם קיומו, ובלעדיו היא פשוט לא קיימת, אין לה חיים בלעדיו, ולכן היא שלו, ולכן היא זכותו.

אישה בורחת מבשורה/דויד גרוסמן

פתאום נזכר כמה, בעצם, הוא יודע לשמוח. בבקרים, לפני שהתלבש, היה מניח ידיו תחת ראשו, מביט כמה רגעים בשמיים הכחולים, ומרגיש שהוא חוזר מדרך ארוכה. אז, בהתלהבות ובמרץ היה מזנק מן המיטה אל היום החדש. ערב אחד, כשנכנס לו קוץ לאצבע ואמא חיממה מחט מעל לכיריים כדי לחטאה, כמעט התחיל לבכות, גרונו נשנק, אמא חשבה שזה מרוב פחד וליגלגה, והוא הרי רק הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל-כך. בבת-אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם. כשמצא פעם בכיס הילקוט שלו כמה בדלי סיגריות, זרק אותם בלב קל. כאילו בטעות נמצאו שם. את כל מה שהיה שכח. אפילו את החורף האחרון, המשונה, את שנת הדובים שהיתה לו. דף חדש. דף חדש. כששלחו אותו לקנות במכולת, התנדב ללכת עד למרכז המיסחרי, הרחוק יותר, כדי לעבור ליד ביתה ולהריח בגניבה את פרחי שיח היערה. היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב יעלי, ובאחת ההפסקות הסכים להצטרף למישחק כדורגל של החבר'ה שלו, והראה להם איך משחק צ'מפיון אמיתי, והתענג על המישחק שלו, על הריצה, הוא אפילו כבש שער, וכולם שם נאנחו, איזה כשרון גדול מתבזבז פה, איזו שטות זאת שאחד כמו אריק קליינפלד החליט לתלות את הנעליים שלו, ואיך, איך אשר לשכנע אותו שיחזור להתאמן עם הנבחרת לקראת אליפות כיתות ח' בסוף השנה. הוא ירד מן המיגרש צוהל וסמוק פנים, והלך לבירזיה, ומזווית-העין ראה שגם היא ניתקת מאשכול של בנות ובאה לשתות. כל האומץ שלו עזב אותו. הוא רכן בבהלה וגמע מפי הברז, ופתאום ראה את רעמת שיערה, את הגיזה השחורה שלה נחה על הברז שמולו, ועצם את עיניו וינק בתעצומות, עד שנזכר במיפלס השוקע של הכינרת.

    הם הציצו זה בזה, ואהרון, אדום כולו, פלט: "ראיתי אותך ברינה ניקובה." שפתה התחתונה, המלאה, נתעגלה למולו, ופניני שיניה זרחו לו. הוא לא יכול להבין כיצד היא כה שלווה. שלווה ממנו. בקול שקט אמרה: "אני רוצה להיות רקדנית." "אני ניגנתי פעם גיטרה," אמר אהרון, כולו פקעת רוטטת. "והפסקת." היא לא שאלה. היא ידעה. אולי אף נזפה או האשימה. היא יודעת עליו הכל. אין טעם לנסות להתייפות בעיניה. הנה אני לפנייך. תעזרי לי. את בטח ראית מה שעובר עלי. טוב שלא צריך לומר במילים. אבל אני מתחיל להחלים. זה עדיין סוד, יעלי, אבל אני כבר מרגיש את זה. הכל נפתח אצלי. ואת יודעת בזכות מי? "פעם אני אנגן," אסף אהרון כוחות להשיב: "קנו לי לבר-מיצווה גיטרה חדשה. בקרוב אני אתחיל." יעלי חייכה אליו. היא האמינה לו. הקסם יפעל. ידי שניהם נחו על הברזים, והיו דומות זו לזו, ואהרון, שידע בדיוק איך ידיו נראות, לא משך אותן אליו, בכל מאודו לא משך, שתדע עליו הכל, שאיתה לא יסתיר ולא יכזב, שמן הרגע הראשון ייקבעו ביניהם אמות היושר והכנות המוחלטים, עד כאב: "לי קוראים אהרון," פלט באיוולות, אבל זאת לא היתה איוולות כלל: הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו. היא חייכה. שוב שלחה את שפתה התחתונה, המלאה, לפנים, כקורצות לו בשותפות, בחיבה. השרת פרט על הפעמון.

   וכך למחרת. ולמחרתו. קור דק ושקוף. החבורה צועדת הביתה בהמולתה הרגילה, צעקות וצחוקים וקללות וקינטורים, וכל מילה הופכת לרמז חרישי, ליונת-דואר הומיה: שמעת אותו? מה זה מזכיר לך? מה הם מבינים, הזרים, העבים, שנשארו בחוץ.

ספר הדקדוק הפנימי/דויד גרוסמן.

נורא. וגם מפוזרת, מאותה סיבה. אני לא אמרתי לך את הסיבה, מאותה סיבה שאני מפוזרת כל-כך ומוזרה בזמן האחרון. אז תדע לך - חסר לי מישהו. חסר לי מאוד מאוד. נשאר מקום ריק, אתה מבין? (בכאב אמיתי). אתה חושב שאתה יכול להבין את זה? אין לך מושג (לחלון) כמה שהמישהו הזה חסר לי... כל המקומות האחרים דווקא תפוסים, יש כל מיני דברים בעולם. מחשבות. פחד. אבל מקום אחד נשאר ריק. ו... כשאני נזכרת בזה אני נעשית נורא מוזרה (בוכה חרש). מה רצית קודם? מה זה היה? פתאום אני שוכחת הכל חוץ מהמקום הריק הזה שנשאר, כי הוא כל הזמן ריק, וכל הזמן ריק וריק!!

(מתוך מחזה גנוז מאת תרצה אתר שנקרא "רעב אחר".)

אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד. אם אדם אוהב אדם אחד בלבד ואדיש לכל יתר בני האדם, אהבתו אינה אהבה אלא דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת. ואולם, רוב בני האדם סוברים שהאהבה עומדת על המושא, האובייקט, ולא על הכושר לאהוב. לאמיתו של דבר, הם אפילו סוברים שאם אין הם אוהבים איש חוץ מהנפש ה"אהובה", זו הוכחה לעוצמת אהבתם. זו אותה הטעות עצמה שהזכרנו כאן קודם. זה שאינו חש שהאהבה היא פעילות, כוח של הנפש, מאמין שנחוץ רק למצוא את המושא הנכון - ואחר כך הכול יסתדר מעצמו. את הגישה הזאת אפשר להשוות לאדם הרוצה לצייר, אבל במקום ללמוד את אמנות הציור הוא טוען שעליו רק לחכות לאובייקט המתאים, ויפליא לצייר ברגע שימצא אותו. אם אני אוהב באמת אדם אחד אני אוהב את כל בני האדם, אני אוהב את העולם, אני אוהב את החיים. אם אני יכול לומר לזולתי "אני אוהב אותך," צריך שאוכל לומר "אני אוהב את כולם, דרכך אני אוהב את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי."

מתוך "אמנות האהבה" מאת אריך פרום, עמ' 45-46.

כמו עכשיו, כשהיא לידי. כשאני יכול לשבת כאן ולכתוב בזמן שאני שומע את המים במקלחת. אני יודע ששותפות לדירה זה לא הרבה. אבל מספיק לי שהיא כאן. שאני יכול לשבת בסלון, יחף, על הספה, וליאן יכולה להיכנס כל רגע, ואם היא מכינה לעצמה תה, לשאול אותי אם גם אני רוצה. שהיא יכולה להתיישב לידי, במכנסי טריינינג וסוודר ובנעלי הבית שלה, עם הגומייה של השיער על הפרק של היד. לפני שאני הולך לישון אני מוצא את מברשת השיניים שלה ליד שלי, ואת מברשת השיער, ששיער שלה נשאר מסובך לה בין השיניים. אני יושב לפעמים בלילה ורואה טלוויזיה, והמחשבה הזאת, שמעבר לקיר היא ישנה, נושמת בשקט, מרגיעה אותי. אני יושב לפעמים בחדר שלה, כשהיא לא נמצאת, בין כל הדברים שלה שהיא חיה ביניהם ומשתמשת בהם, הבגדים והשמיכות שלכולם יש את הריח שלה. הכול כאן שלה- העפרונות והעטים שעומדים בספל עם הידית השבורה על השולחן, הספרים ליד המיטה, הדיסק-מן עם הרמקולים הקטנים על המדף. זה החדר שבו היא צוחקת ובו היא מדברת בטלפון, ומתלבשת ולפעמים מכינה שיעורים לאוניברסיטה, או שוכבת על המיטה וקוראת, או ישנה בצהריים. ובשקט של החדר הריק אני מתמלא בגעגועים נעימים. נעימים מפני שאני יודע שהיא תחזור לכאן. היא כל הזמן לידי, וזה יותר ממה שהיה לי אי פעם.

מתוך המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 מאת גדי טאוב, עמ' 9

שתהיה לכולנו שנה מדהימה (:

בחנות העוגות צפיפות רבה. יום ה' בשבוע. הכל קונים ומתכננים תכנוני הארחה. קניתי עוגת משמש. בתי ואני אוהבות עוגת משמש. בעלי אינו בררן. בני הקטן אינו אוכל עוגות כלל. לפעמים עוגת שיש, שחור-לבן. הוא מביט בעוגה, באכלו, ואומר פתאום: אמא, אני אמיתי?

השאלה מפחידה. תמיד שאלות מפחידות. ושאלות מפי ילדים, על אחת כמה וכמה.

בוודאי שאתה אמיתי.

ואת?

גם אני. כולנו. כל המשפחה.

רק המשפחה שלנו?

לא. כל המשפחות.

ולמי שאין משפחה?

גם הוא אמיתי.

וחיה?

אמיתית.

וצעצוע?

הוא צעצוע אמיתי. אבל הוא לא חי.

מה זה חי?

נושם. מרגיש. שכואב לו. שנעים לו. פעם כך, פעם כך. ככה.

העוגה הייתה אמיתית?

זאת שאכלת עכשיו? כן.

אז כאב לה?

לא. כי היא הרי לא חיה. היא עוגה.

ותרנגולת?

קודם היא מתה. אחר כך אוכלים אותה.

וכשאריה אוכל איילה?

כואב לאיילה.

למה?

אני כבר על סף דמעות.

בחיים זה ככה (פתגם פולני עתיק).

לאחד כואב והשני רעב והרעב אוכל את השני, ככה זה בחיים, לפעמים. לא תמיד. ועכשיו לך לחדר לשחק, אני עייפה.

מתוך סיפור של תרצה אתר. פורסם אתמול במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות.

תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,
עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,
וּבַלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו.

חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת
הַבֵּט, הַקְשֵׁב.
הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.
בַּלֵּב –
אֹשֶׁר שָׁלֵו,
צֳרִי.

רחל.

(לחן מקסים של אהוד אטון ואוריאל הרמן, כאן: http://www.myspace.com/shireyrachel//).

השיר הזה גרם לי לאושר שליו. (:

אביב: אותי מוזיקה מזרחית עושה עצוב.

שלום: "חביבי, אם עצוב לך, תסע באוטו בלי רדיו".

אביב: אני מיעוט.

שלום: "השאלה היא, האם אתה רוצה להיות רוב? אני תמיד הייתי מיעוט והבנתי שזאת המהות"

מתוך ראיון של אביב גפן עם שלום חנוך שפורסם במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, בתאריך לא ידוע.

אם מישהו יודע את התאריך, אתם מוזמנים לעדכן אותי.

פעם בחודש מניח הירח את עפעפיו הכבדים, ונרדם.

פעם אחת בחודש, גם זה יותר מדי.

אני בא אליך בזהירות

ברווח שבין הנשימה לבין הלמות הנשימה,

ברווח שבין הגוף לממשותו -

מישהו חופן את שמך:

חציו, עפעף

חציו, תנומה

צמרות כוכבים עושות דרכן אל הלב

בעדו חשבנו לפעום אל העולם -

יקירתי, לאן את פוסעת ברגע בו הבוקר

נושק לחלומנו הרטוב?

(יקיר בן משה מתוך "תנשום עמוק, אתה נרגש").

אמר האמפטי-דאמפטי לעליסה, "אני מתכוון רק למה שאני בוחר שהיא תתכוון."

אנו נוטים להניח ש"מילים הן רק מילים", ושהן תמיד חשובות פחות מן המעשים, אלא שזה אינו נכון. מילים הן הכול, ובלעדיהן אין דבר. התנ"ך הוא "רק מילים", ה"מגנה כרטה" היא רק מילים, וגם ה"קפיטל" של מארקס, נאומיו של צ'רצ'יל, והכרזת העצמאות של בן גוריון. מילים שינו את העולם יותר מכל הפצצות, הרובים ומטוסי הקרב גם יחד.

מתוך זיכרונות אחרי מותי- סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, מאת יאיר לפיד.

נסעתי לראיין בירושלים את דני קיי. לפני שיצאתי לדרך צלצלתי אליה לשאול מה שלומה. "אני בסדר," היא אמרה, "דולב אצלי."

הגעתי לריאיון שפוף ומדוכא. קיי, שהיה יהודי חם ואדם רגיש, הבחין שאני לא מרוכז ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שפגשתי את אהבת חיי, אבל אני חושש שלבה נתון לאחר.

עד יומי האחרון הייתי אסיר תודה לו על תגובתו. "עזוב אותך מהריאיון," אמר לי, "אני אפנה לך זמן מחר. סע לתל אביב ותציע לה להתחתן איתך."

נוריתי מן הכיסא, יצאתי החוצה ונכנסתי למונית. "לתל אביב," אמרתי לנהג, "ותמהר."

בעוד הרי ירושלים חולפים על פני הרגשתי איך מתעורר בי הכעס. עם כל הכבוד לאמרותיו של אריסטו על האהבה, זכרתי אמרה אחת שלו, שהתאימה הרבה יותר למצב רוחי באותה שעה ארוכה כנצח: "כל אחד יכול להתרגז- אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה נכונה ובדרך נכונה- אין זה דבר קל כלל ועיקר."

כשהגענו לתל אביב הייתי כבר מרוגז למופת. נכנסתי לביתה של שולה והתייצבתי מולה. "נמאס לי מזה," הרעמתי בקולי, "אנחנו מתחתנים."

"בסדר," אמרה שולה, "מה אתה צועק."

מתוך זיכרונות אחרי מותי- סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, מאת יאיר לפיד.