"עד עכשיו כתבתי בהווה, מהרגע אחרי שהפכנו להיות מה שאנחנו, אולי כדי להחיות את זה...

לא, אני כותב בהווה כי כך קל לי יותר לספר. הווה, אם לפני ההשתנות היה רגע בהיר שחיים בו, לאחר מכן הוא רגע כל כך בוהק שקשה להסיר ממנו את העיניים...

לא. מה הטעם לשקר. אני כותב בהווה, כי יש לי איזו אמונה טפלה שאם אכתוב כך עליה, לילה אחד אשמע נקישה בדלת והיא תעמוד שם; זה יקרה בדיוק, אבל בדיוק כשאני אכתוב את השם שלה."

[מתוך הסיפור "קדמת עדן" של חגי אברבוך]