פושטת כמו יין כמו סם בכל תא מתאי גופך. וחיוך פנימי מתרחש מפעם לפעם: נעלמתי להם, וזהו. אף אחד לא יכול להגיד לי עכשיו מה לעשות ומה לא. כי אף אחד לא יודע. מתחשק לי לקום, אני קם. מתחשק לי לשבת, יושב. מתחשק לי לפתוח באש, קוצר את כולם כאן בצרור ארוך ויפה ויוצא ונעלם אחת ולתמיד במדבר. שמתחיל בדיוק שלוש מאות מטר מכאן. אין בעיות. אין הוראות. קסמי צ'אד. וזאת היא רק ההתחלה. מעכשיו מתחילים החיים. "

[מנוחה נכונה- עמוס עוז]

אם אתה שואל אותם, נניח, מה השעה- הם משיבים לך בהרחבה, עם נימוקים טובים, לפי סעיפים, אלף בית גימל ודלת, ומזכירים לך שלכל מטבע יש שני צדדים ושאסור להתעלם מלקחי העבר. אחר-כך, ברכינה דידקטית כזאת, הם מחייכים ושואלים אותך מה דעתך אתה.

לפני שפתחת את הפה הם עונים בעצמם גם על השאלה הזאת, עם סעיפים והכול, ומסבירים לך שדעתך אין לה בסיס מפני שהדור שלך שטחי וכל זה. אבן על אבן הם לא משאירים אצלך, והכול- בלי לתת לך לומר אף מלה. מכניסים לך שח מט אחרי שהם בעצמם שיחקו בשני הצדדים של הלוח ושיתקו את הכלים שלך מפני שאתה אין לך כלים יש לך רק בעיות פסיכולוגיות רגישות. ובסוף הם אומרים שאתה עוד צריך ללמוד ושאתה עוד לא בשל. 

[מנוחה נכונה- עמוס עוז]

"פטסי הביאה קרואסונים וקדל חזיר וגבינה צהובה רכה הנמעכת תחת הלהב הקהה של סכין החמאה. 

הן דיברו כבר שעה כמעט, שעה שבה המורה לסקסופון הסתכלה על פטסי במין הבעה נואשת להתפקע, מאומצת ופצועה, כאיילה ירויה. היא נראית כאילו היא עלולה לפרוץ בבכי. ונדמה שפטסי לא שמה לב.

"פטסי," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "את יודעת משהו? בכל פעם שאני נמצאת לבד באינטימיות עם מישהי אחרת, כשאני מרגישה בנוח, או מצליחה להצחיק מישהי, או מנשקת מישהי, או עושה למישהי הרגשה ממש טובה - בכל פעם שאני מרגישה מוצלחת כמאהבת, שאני עושה את זה כמו שצריך - בכל הפעמים האלה, חלק ממני חושב שהלוואי שהיית רואה אותי."

"זה דבר מוזר לומר," אומרת פטסי, ונותנת במורה לסקסופון מבט שואל וזעוף-למחצה.

היא מתחילה כבר לסגת, נשענת בכיסא אחורנית, מגישה את גב ידה אל לחייה לסלק קווצת שער, ועד מהרה היא נעשית בלתי חדירה, כאילו גמרה אומר שלא לפרש נכונה את מה שתאמר המורה לסקסופון. כהרף עין היא מאובנת ומנותקת.

 "אני לא מתכוונת לומר שהייתי רוצה שתהיי שם," אומרת המורה לסקסופון. "אני מתכוונת לומר שכל מה שאני עושה עם אנשים אחרים נהפך למין הוכחה. כאילו אני מוכיחה לך משהו בלי שתראי. כאילו באותו רגע אני אומרת, 'הנה, זה מה שאת לא ראית בי. זה מה שיכולת לקבל. זה מה שפספסת.'"

"את רוצה שאני אקנא," אומרת פטסי.

"לא," אומרת המורה לסקסופון. "זה לא שאני רוצה שתקנאי. אני רק רוצה שתראי אותי במיטבי. לפעמים אני מתנהגת כאילו את באמת מסתכלת, רק כדי להוכיח את זה לעצמי. לפעמים אני אומרת, ברגעים הכי אינטימיים שלי, דברים שבכלל לא מובנים למי שנמצא אתי. הם היו מובנים רק לך. אם היית מסתכלת."

"מתוקה שלי," פטסי אומרת בשקט.

שתיקה.

"מובן שאני עוד אעשה חזרות על זה מול המראה," אומרת לבסוף המורה לסקסופון. "לפני שאגיד לך. אני אחזור על כל זה שוב ושוב. עד שיהיה לי די ביטחון עצמי לומר לך את זה בקול רם."

[מתוך "החזרה"\אלינור קטון] 

כששבתי מפגישתנו היומית בבקתה נתקלתי בטאד, שהמתין לי בפרוזדור.

"שמע נא, לודו."

"כן?"

"כמה זמן אתה כבר שוכב עם אחותי?"

שתקתי. על הקיר נופף חרבו מעל ראשי קולונל חיל הפרשים הקלים, יאן ברוניצקי, סאן-דומינגו וסאמוסירה.

"אל תעשה פרצוף כזה, בן-אדם. אם אתה חושב שבאתי לדון אתך על כבודה של משפחת ברוניצקי, אתה מטומטם. אני רק רוצה למנוע מכם אסון. אני מניח שאפילו על קיומו של מחזור אינכם יודעים, אתה והיא."

"איזה מחזור?"

"הנה, כך תיארתי לי. יש תקופה- כשבוע לפני הוסת ושבוע אחריו- שבה אי-אפשר להפרות אישה. אין שום סכנה. ובכן, הואיל ואתה כל כך מצטיין בחשבון, אל תשכח את זה, ותשתדלו שניכם לא לעשות שטויות. איני רוצה שניאלץ לבקש עזרה מאיזו איכרה והמסרגות שלה. נערות רבות מאוד מתות ככה. זה כל מה שהיה לי לומר לך, ושוב לא אדבר אתך בעניין זה."

הוא טפח לי על כתפי ורצה להסתלק. אבל לא יכולתי לתת לו ללכת בלי שאומר דבר מה. רציתי להצטדק.

"אנחנו אוהבים זה את זה," אמרתי לו.

הוא בחן אותי בעיון, במין סקרנות מדעית.

"יש לך רגשי אשמה על שאתה שוכב עם אחותי. משהו כמו אלפיים שנות אשמה. האם אתה מאושר, כן או לא?"

"הן" נראתה לי תשובה דחוקה כל-כך, שבחרתי לשתוק.

"ובכן, אין כל צידוק אחר לחיים ולמוות. גם אם תבלה את כל חייך בספריות, לא תמצא תשובה אחרת."

עפיפונים/רומן גארי

במבט הזה, היתה מיד מתערטלת לו, שיראה בלי שום הפרעה עד פנימי-פנימה. לאיש מלבדו לא הרשתה לראות לה ככה. גם לא לאילן. ולאברם היא נתנה, כמו המילה הגועלית הזאת, 'נותנת'; לאברם היא תמיד היתה נותנת, את כולה, כמעט מהרגע שהכירה אותו, כי היתה לה תחושה, אמונה - נו, עוד פעם. האמונות האלה שלה, משאלות הלב, האשליות, אף-פעם את לא לומדת? - שיש לה שם בתוכה משהו, או מישהי, שאפילו היא בעצמה לא יודעת בדיוק מי היא, ואולי היא אורה אבל כמו בהרכב פנימי אחר, נאמן יותר למהותה, מדויק יותר ועמום פחות, ולאברם כנראה יש דרך להגיע אליה, והוא היחיד שיכול לדעת אותה באמת ולהפרות אותה במבטו, בעצם קיומו, ובלעדיו היא פשוט לא קיימת, אין לה חיים בלעדיו, ולכן היא שלו, ולכן היא זכותו.

אישה בורחת מבשורה/דויד גרוסמן

 "גלדיס מביאה את הגשם," אמר אנדי, וחשב, אני שומע כאלה קשקושים ואפילו לא פתחתי בר.
"זה מה שאמר האיש," אמר הבלש.
"איזה איש בדיוק?" אמר אנדי.
"הלקוח שלי," אמר הבלש. "הלקוח שלנו, שלי ושל השותף שלי."
"ומה הלקוח שלך," אמר אנדי, "רוצה ממלכת השלג?" ופינה את הוופלים.
"הוא מאוהב בה," אמר הבלש. "משלמים לנו לפי שעה."
גם האהבה היא לפי שעה. יש סיפורים על אנשים שאהבו מישהו לנצח אחרי שראו אותו כמה דקות ולא ראו אותו עוד לעולם, אבל הסיפורים האלה לא קרו לאף אחד שאנחנו מכירים. לא, כשאת אוהבת מישהו את מבלה איתו שעות על גבי שעות, ואפילו הכוחות האדירים ביותר בעולם התחתון לא יכולים לדעת אם השעות שביליתם יחד מגבירות את האהבה או שאת פשוט מבלה עם מישהו יותר ויותר שעות ככל שהאהבה מתגברת.
וכשהאהבה נגמרת, כשמסעדת האהבה נראית סגורה בעיני מי שעומדים בחוץ, את רוצה לקבל בחזרה את כל השעות האלה, ואת כל מה שנשאר בבית של מי שאהבת ואולי גם כמה דברים שלא שייכים לך טכנית בתואנה שבזבזת חלק מהחיים שלך וכל השעות האלה הדרימו. אף אחד לא יכול לתקן את זה, כך נראה, שום דבר בתפריט.
זה כמו מה שהדיילת מציעה לך, אפילו במחלקה הראשונה. הם באים עם מגבות, משקאות, סוכריות מנטה, אבל אף פעם הם לא יגידו "הנה החמש שעות שלקחנו לך כשחצית את אמריקה בטיסה לניו יורק כדי לגור עם החבר שלך ויום אחד הוא נכנס למונית ולא חזר."

[מתוך "בקיצור, ביחד"\דניאל הנדלר]

פתאום נזכר כמה, בעצם, הוא יודע לשמוח. בבקרים, לפני שהתלבש, היה מניח ידיו תחת ראשו, מביט כמה רגעים בשמיים הכחולים, ומרגיש שהוא חוזר מדרך ארוכה. אז, בהתלהבות ובמרץ היה מזנק מן המיטה אל היום החדש. ערב אחד, כשנכנס לו קוץ לאצבע ואמא חיממה מחט מעל לכיריים כדי לחטאה, כמעט התחיל לבכות, גרונו נשנק, אמא חשבה שזה מרוב פחד וליגלגה, והוא הרי רק הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל-כך. בבת-אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם. כשמצא פעם בכיס הילקוט שלו כמה בדלי סיגריות, זרק אותם בלב קל. כאילו בטעות נמצאו שם. את כל מה שהיה שכח. אפילו את החורף האחרון, המשונה, את שנת הדובים שהיתה לו. דף חדש. דף חדש. כששלחו אותו לקנות במכולת, התנדב ללכת עד למרכז המיסחרי, הרחוק יותר, כדי לעבור ליד ביתה ולהריח בגניבה את פרחי שיח היערה. היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב יעלי, ובאחת ההפסקות הסכים להצטרף למישחק כדורגל של החבר'ה שלו, והראה להם איך משחק צ'מפיון אמיתי, והתענג על המישחק שלו, על הריצה, הוא אפילו כבש שער, וכולם שם נאנחו, איזה כשרון גדול מתבזבז פה, איזו שטות זאת שאחד כמו אריק קליינפלד החליט לתלות את הנעליים שלו, ואיך, איך אשר לשכנע אותו שיחזור להתאמן עם הנבחרת לקראת אליפות כיתות ח' בסוף השנה. הוא ירד מן המיגרש צוהל וסמוק פנים, והלך לבירזיה, ומזווית-העין ראה שגם היא ניתקת מאשכול של בנות ובאה לשתות. כל האומץ שלו עזב אותו. הוא רכן בבהלה וגמע מפי הברז, ופתאום ראה את רעמת שיערה, את הגיזה השחורה שלה נחה על הברז שמולו, ועצם את עיניו וינק בתעצומות, עד שנזכר במיפלס השוקע של הכינרת.

    הם הציצו זה בזה, ואהרון, אדום כולו, פלט: "ראיתי אותך ברינה ניקובה." שפתה התחתונה, המלאה, נתעגלה למולו, ופניני שיניה זרחו לו. הוא לא יכול להבין כיצד היא כה שלווה. שלווה ממנו. בקול שקט אמרה: "אני רוצה להיות רקדנית." "אני ניגנתי פעם גיטרה," אמר אהרון, כולו פקעת רוטטת. "והפסקת." היא לא שאלה. היא ידעה. אולי אף נזפה או האשימה. היא יודעת עליו הכל. אין טעם לנסות להתייפות בעיניה. הנה אני לפנייך. תעזרי לי. את בטח ראית מה שעובר עלי. טוב שלא צריך לומר במילים. אבל אני מתחיל להחלים. זה עדיין סוד, יעלי, אבל אני כבר מרגיש את זה. הכל נפתח אצלי. ואת יודעת בזכות מי? "פעם אני אנגן," אסף אהרון כוחות להשיב: "קנו לי לבר-מיצווה גיטרה חדשה. בקרוב אני אתחיל." יעלי חייכה אליו. היא האמינה לו. הקסם יפעל. ידי שניהם נחו על הברזים, והיו דומות זו לזו, ואהרון, שידע בדיוק איך ידיו נראות, לא משך אותן אליו, בכל מאודו לא משך, שתדע עליו הכל, שאיתה לא יסתיר ולא יכזב, שמן הרגע הראשון ייקבעו ביניהם אמות היושר והכנות המוחלטים, עד כאב: "לי קוראים אהרון," פלט באיוולות, אבל זאת לא היתה איוולות כלל: הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו. היא חייכה. שוב שלחה את שפתה התחתונה, המלאה, לפנים, כקורצות לו בשותפות, בחיבה. השרת פרט על הפעמון.

   וכך למחרת. ולמחרתו. קור דק ושקוף. החבורה צועדת הביתה בהמולתה הרגילה, צעקות וצחוקים וקללות וקינטורים, וכל מילה הופכת לרמז חרישי, ליונת-דואר הומיה: שמעת אותו? מה זה מזכיר לך? מה הם מבינים, הזרים, העבים, שנשארו בחוץ.

ספר הדקדוק הפנימי/דויד גרוסמן.

"יש בעיה עם בינגו," אמר אבא.

"תעשה לי טובה."

"הוא בוויילס."

"ויילס? ויילס המדינה? מעבר לים? איך?"

"הוא עלה על מעבורת."

"איך?"

"אנחנו מניחים שהוא לטרמינל ועלה עם כולם. וירד עם כולם. אזרח ולשי טוב מצא אותו על הכביש הפתוח, בדרך לקיירנרבן, וצלצל למספר שעל הקולר."

"לא ביקשו ממנו כרטיס כשהוא עלה למעבורת?"

"אנחנו מניחים שהוא נדבק לאיזו משפחה, התחזה לחלק ממנה וחמק פנימה עם הכרטיס הקבוצתי שלהם."

השתתקתי. הייתי מוכרחה להסיר את הכובע בפני הכלב הזה. הם צריכים לשנות את שמו למרקו פולו.

"המעבורת הראשונה יוצאת מדון לירי בארבע," אמר אבא. "לוקח רק תשעים ותשע דקות להגיע להוליהד. או ככה לפחות הם אומרים. אני חושד שזה אידיאל סטחאנובי, שנועד לפתות את הנוסע התמים. הייתי שם כסף - אם היה לי - שבמציאות, טעות אנוש, חוסר יעילות, תנאי מזג אוויר וכו', מאריכים את השיט לפרק זמן בלתי ידוע."

"תהנו מהטיול."

"מי?"

"אתה. אמא. ביד. מי שנוסע."

"אבל את לא..."

"אני. בעבודה. אתה. בפנסיה. הוא. הכלב. שלך."

"את. הבת. שלנו. אנחנו. זקנים. ועניים."

"אני. אשלם. על. המעבורת. שלום. ולהתראות."

[איזה גבר מקסים / מריאן קיז]

"עייפה אני לכל דבר שבשכל יסודו ועומדת אני לתת חופש פרוע לדמיוני במשך הקיץ. אינך צריכה לפחד, מרילה. אתן לו חופש בתחומים המתקבלים על השכל. אבל רצוני לבלות את הזמן בקיץ הזה בטוב ובעליזות, כי יכול להיות, שזו הקיץ האחרון להיותי ילדה קטנה.
מרת לינד אומרת, כי אם אגדל בשנה הבאה כבשנה זו, אצטרך ללבוש שמלות ארוכות יותר; ובלבשי שמלות ארוכות יותר, אצטרך לנהוג חשיבות יתר.
חוששת אני כי לא אוכל אז אפילו להאמין בפיות; אני עומדת, אפוא, להאמין בהן בכל לבי בקיץ זה."

[מתוך "האסופית"\לוסי מוד מונטוגמרי] 

כמו עכשיו, כשהיא לידי. כשאני יכול לשבת כאן ולכתוב בזמן שאני שומע את המים במקלחת. אני יודע ששותפות לדירה זה לא הרבה. אבל מספיק לי שהיא כאן. שאני יכול לשבת בסלון, יחף, על הספה, וליאן יכולה להיכנס כל רגע, ואם היא מכינה לעצמה תה, לשאול אותי אם גם אני רוצה. שהיא יכולה להתיישב לידי, במכנסי טריינינג וסוודר ובנעלי הבית שלה, עם הגומייה של השיער על הפרק של היד. לפני שאני הולך לישון אני מוצא את מברשת השיניים שלה ליד שלי, ואת מברשת השיער, ששיער שלה נשאר מסובך לה בין השיניים. אני יושב לפעמים בלילה ורואה טלוויזיה, והמחשבה הזאת, שמעבר לקיר היא ישנה, נושמת בשקט, מרגיעה אותי. אני יושב לפעמים בחדר שלה, כשהיא לא נמצאת, בין כל הדברים שלה שהיא חיה ביניהם ומשתמשת בהם, הבגדים והשמיכות שלכולם יש את הריח שלה. הכול כאן שלה- העפרונות והעטים שעומדים בספל עם הידית השבורה על השולחן, הספרים ליד המיטה, הדיסק-מן עם הרמקולים הקטנים על המדף. זה החדר שבו היא צוחקת ובו היא מדברת בטלפון, ומתלבשת ולפעמים מכינה שיעורים לאוניברסיטה, או שוכבת על המיטה וקוראת, או ישנה בצהריים. ובשקט של החדר הריק אני מתמלא בגעגועים נעימים. נעימים מפני שאני יודע שהיא תחזור לכאן. היא כל הזמן לידי, וזה יותר ממה שהיה לי אי פעם.

מתוך המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 מאת גדי טאוב, עמ' 9

שתהיה לכולנו שנה מדהימה (: