אינה בראש ובראשונה זיקה לאדם מיוחד; היא עמדה, היא נטייה של האופי הקובע את יחסו של האדם אל העולם כולו, ולא אל "מושא" אהבה אחד. אם אדם אוהב אדם אחד בלבד ואדיש לכל יתר בני האדם, אהבתו אינה אהבה אלא דבקות סימביוטית, או אנוכיות מורחבת. ואולם, רוב בני האדם סוברים שהאהבה עומדת על המושא, האובייקט, ולא על הכושר לאהוב. לאמיתו של דבר, הם אפילו סוברים שאם אין הם אוהבים איש חוץ מהנפש ה"אהובה", זו הוכחה לעוצמת אהבתם. זו אותה הטעות עצמה שהזכרנו כאן קודם. זה שאינו חש שהאהבה היא פעילות, כוח של הנפש, מאמין שנחוץ רק למצוא את המושא הנכון - ואחר כך הכול יסתדר מעצמו. את הגישה הזאת אפשר להשוות לאדם הרוצה לצייר, אבל במקום ללמוד את אמנות הציור הוא טוען שעליו רק לחכות לאובייקט המתאים, ויפליא לצייר ברגע שימצא אותו. אם אני אוהב באמת אדם אחד אני אוהב את כל בני האדם, אני אוהב את העולם, אני אוהב את החיים. אם אני יכול לומר לזולתי "אני אוהב אותך," צריך שאוכל לומר "אני אוהב את כולם, דרכך אני אוהב את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי."
מתוך "אמנות האהבה" מאת אריך פרום, עמ' 45-46.