|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
"עצלות מדברית
פושטת כמו יין כמו סם בכל תא מתאי גופך. וחיוך פנימי מתרחש
מפעם לפעם: נעלמתי להם, וזהו. אף אחד לא יכול להגיד לי עכשיו מה לעשות ומה לא. כי
אף אחד לא יודע. מתחשק לי לקום, אני קם. מתחשק לי לשבת, יושב. מתחשק לי לפתוח באש,
קוצר את כולם כאן בצרור ארוך ויפה ויוצא ונעלם אחת ולתמיד במדבר. שמתחיל בדיוק
שלוש מאות מטר מכאן. אין בעיות. אין הוראות. קסמי צ'אד. וזאת היא רק ההתחלה.
מעכשיו מתחילים החיים. "
[מנוחה נכונה- עמוס עוז]
| |
גולדלנד
ז'אן פול סארטר צדק: יש גיהינום - והגיהינום הוא הזולת. אבל אני, שבאתי ועליתי מתוך התת עולם, אינני חושש מהגיהינום שיש לזולת להציע לי. כל זה, כמובן, הוא קשקוש מקושקש מארץ הקשקושים המקושקשים. אני שונא את הזולת מכיוון שאני מפחד ממנו. אני מפחד ממנו מכיוון שאני מתיירא מפני הכאב שביכולתו להסב לי . אני מתיירא מפני הכאב, מפני שכאבתי כל כך בעבר. בניגוד לשקרים שאני מפזר סביבי ולעצמי, אין לי חסינות בפני כאב. לבו של אדם לא הופך קהה עליו. כאב אינו שריר. הוא אינו מתגמש או מתרגל. אין לכאב כישרון לסבולת. הוא תא מתחדש. ותחת כל כאב לעולם ידע לצמוח כאב אחר. יותר מזה - אין לכאב סוף או גבול. בכוחו של אדם לסבול כמה מכאובים בו בזמן. האם אנו מסוגלים לאהוב יותר מאשה אחת בו בזמן? יכול להיות. האם אנו מסוגלים לכאוב בעטיין של עשר נשים? אין ספק.
[שי גולדן, מתוך: הבן הטוב]
| |
"לרמונטוב לא ירא את המוות, אבל הוא ירא את הגיחוך. הוא היה רוצה לקפוץ למטה אבל לא יעשה זאת משום שהוא יודע שהתאבדות היא אומנם טרגית, אבל התאבדות שלא הצליחה היא מגוחכת. (רק רגע! איזה משפט משונה זה? אם התאבדות מצליחה או אינה מצליחה, זה אותו המעשה, שאליו הובילו אותם המניעים ואותו אומץ הלב! מה, אם כן, מבדיל בין הטרגי והמגוחך? רק מקריות ההצלחה? במה, בעצם, נבדלת קטנות מגדולה? אמור, לרמונטוב! רק באבזרים? באקדח או בבעיטה? רק בתפאורה שההיסטוריה מציבה למעשה האדם?)"
[מתוך 'החיים הם במקום אחר' מאת מילן קונדרה]
| |
"תיאודורה, אומר לך את האמת. קרוב לוודאי שלא תינשאי. אין אנו מאלה. לא תאמרי להם את הדברים שהם רוצים לשמוע.
אבל הרבה תחווי ובהרבה תתנסי. ראייתך תהיה בהירה, חודרת בעד העצמות.
קרוב לוודאי שתגדלי מכוערת. ומפני שאת כנה וישרה, ומפני שאת עקרה, יכבדו אותך ויבוזו לך גם יחד.
לא תפסלי פסל ולא תכתבי שיר. אין את יצירתית. אבל יהיו לך רגעים של חיבה חולפת, שבעצם ייעשה העולם האטום לשקוף, ועל רגע שכזה תוכלי לומר ילדי יקירי."
[מתוך "סיפורה של דודה"\פטריק וייט]
| |
אמרתי לך שאתה עושה לי צרמורת בגב.
ואתה אמרת, בואי נגיד צְמַרמֶשֶׁת, כמו צמרמורת חורשת בנמשים. ונישקת אותי בין הגבותיים. ועשיתי לך מאסז' בכל הגוף עם הריסים שלי. ורשמתי לך באצבע מילים על המצח (אבל רשמתי הפוך, שתוכל לקרוא מבפנים).
בהתחלה נגענו זה בזה כמו זרים גמורים.
אחר-כך נגענו כמו שלימדו אותנו אחרים.
רק אחר-כך העזנו לגעת כמוני וכמוך.
וחשבתי שכעת, כשאתה איתי ככה, אתה בן-בית בשפה הכי פנימית שלי.
חשבתי, שורש נשמתי, שורש נשמתך.
["שהתהיי לי הסכין" /דויד גרוסמן, עמ' 213]
| |
1 בינואר, 1992
"לפעמים אני מסתכל החוצה וחושב שהרבה אנשים ראו את השלג הזה לפני. בדיוק כמו שאני חושב שהרבה אנשים אחרים קראו את הספרים האלה לפני. והאזינו לשירים האלה לפני.
מה שאני אומר כנראה זה שהתחושות האלה מוכרות מאד. אבל אני לא אמור להכיר אותן. אני רק יודע שיש עוד מישהו שהרגיש את זה. את הרגע המיוחד הזה ששליו בחוץ ושרואים דברים זזים ושאתה לא רוצה את זה וכולם ישנים. ושאת כל הספרים שאתה קורא כבר קראו אנשים אחרים. ושאת כל השירים שאהבת כבר אהבו אנשים אחרים. ושהבת שהיא יפה בעיניך יפה גם בעיני אחרים. ואתה יודע שאם היית בוחן את כל העובדות האלה בזמן שאתה מאושר היית מרגיש נפלא, כי מה שאתה מתאר הוא "אחדות".
זה כמו שאתה מתלהב מבחורה ורואה זוג מחזיק ידיים, ואתה כל-כך מאושר בשבילם. וביום אחר אתה רואה את הזוג הזה והם ממש מעצבנים אותך. וכל מה שאתה רוצה זה להיות תמיד מאושר בשבילם, כי אתה יודע שאם תרגיש ככה אז זה אומר שגם אתה מאושר."
[מתוך "כמה טוב להיות פרח קיר"\ סטיבן צ'בוסקי]
| |
"בחברה שבמהותה מתוכננת לארגן, לכוון ולספק דחפים המוניים, מה אפשר לספק למרחביו השוקטים של האדם היחיד? דת? אמנות? טבע? לא ולא. הכנסייה הפכה את הדת למחזה ציבורי תקני, והמוזיאונים עשו אותו הדבר לאמנות. אנשים רבים כל-כך התבוננו בקניון הגדול ובמפלי הניארה עד שהם הפכו קלושים, נשאבו עד תום על ידי יותר מדי עיניים טיפשיות. מה אפשר לספק למרחביו השוקטים של האדם היחיד? אולי עצם קרה של תרנגולת על צלחת נייר בחצות? אולי שפתון זוהר שמתקצר או מתארך על פי רצונך? אולי קן גומאייר שנטשה "ציפור" שמעולם לא הכרת? אולי זוג מגבים שרודפים זה את זה בלי תכלית כשאתה נוהג הביתה בגשם סוחף? אולי משהו מתחת למושב בקולנוע, שהנעל שלך נגעה בו במקרה? אולי עפרונות שחוקים, מזלגות נחמדים, מכשירי רדיו שמנים וקטנים, קופסאות של עניבות פרפר ובועות בשולי האמבטיה? כן, אלה הדברים - חוטי עפיפונים ופחי שמן זית ולבבות שוקולד ממולאים בקרם נוגט."
[מתוך "איך גורמים לאהבה להישאר"\טום רובינס]
| |
"יש כאן הפסד נוסף, הבנתי. המיומנויות שפיתחתי במשך השנים כדי לתנות אהבים עם גופה נעשו מיותרות עכשיו. בוודאי אוכל להשתמש בטכניקות הבסיסיות עם מישהי אחרת, אבל לא בכל הניואנסים הקטנים, לא בידע המדוקדק של הדברים האהובים על קארה. כאילו במשך שלושה-עשרה שנים התמחיתי בשפה מסוימת, ופתאום גיליתי שכל דובריה נפוצו ושוב אינם משתמשים בה. לא, גרוע מזה, משום ששפות מתות אפשר לחקור לפחות. זה היה כאילו כל חיי למדתי לנגן בכלי מיוחד במינו, ועכשיו בא איזשהו ברברי מטורף וניפץ אותו לרסיסים."
(מתוך: כיסוי/אמה דונהיו)
| |
ראי
כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי.
(קפקא)
| |
אליסון
"ההורמונים הנשיים החלו לתת בדיינה את אותותיהם. תדירות זקפותיו פחתה, כמו גם משכן, אבל הם לא הפחיתו מתשוקתו לאהוב אותי. כמעט בכל לילה קיבלתי עיסוי לפני השינה, ולפחות חצי מהזמן מצאתי את עצמי על גבי כשהוא חוקר בלשונו ובאצבעותיו את ערוות חלומותיו.
כל מה שביקש בתמורה היה, שאהיה אישה. נשית. הוא צפה בי כשגילחתי את רגלי ואת בתי השחי, לטש בי עיניים כשלבשתי תחתונים או חזייה. הוא רצה לראות איך אני יושבת כשדיברתי בטלפון עם קארלי, להקשיב כשפטפטתי בלילה עם ננסי, עם מולי, או עם אמא שלי בפילדלפיה.
'איך את מורחת חמאה על הטוסט שלך?' היה שואל ברצינות מלאה. ואכן, זאת עובדה, נשים מורחות חמאה על הלחם בצורה שונה מאד מאשר גברים.
'תרשי לי להתבונן בך נכנסת למכונית,' היה אומר, והייתי מראה לו.
'תברישי שוב את השיער, בבקשה.'
'מוכנה לדפדף בעיתון?'
'איך את מרימה עט?'
זה אף פעם לא הטריד. הרגשתי כשכיית חמדה וכאלָה, בו-בזמן. אישה שנאהבת בכמה וכמה רמות. אישה שנאהבת מכל הסיבות הנכונות, וגם מסיבות כל-כך קטנות, עד שבכל מערכת יחסים אפשרית אחרת, היו נחשבות זניחות לחלוטין.
האופן שבו החזקתי ספר כשקראתי על הספה. העובדה שישנתי על הצד חמישה-שישה ימים לפני המחזור, כי השדיים שלי היו רגישים. הדברים שנשאתי בתיקי."
[מתוך "רדיו טרנסג'נדר"\כריס בוג'אליאן]
| |
פ כמו פצועה
"כשהוא התרומם נשארתי לשבת על האדמה, מכווצת בתוך עצמי. הוא תפס לי את הזרוע והכריח אותי לעמוד, ואחר-כך גרר אותי עד לאופנוע.
כל הדרך הביתה לא החלפנו מילה. הוא הוריד אותי בפתח ועליתי במדרגות, משוכנעת שאני אשמה בכול בגלל שהתלוויתי אליו לחורשה הארורה ההיא.
התבוננתי באנטוניו שהיה שעון עכשיו על הבר, אנטוניו שנהיה צל של עצמו, שישב צמוד לכוס הוויסקי שלו בייאוש של תינוק שנצמד אל פטמת אמו, והבנתי את עמדתם של הפילוסופים שטוענים שיש אלוהים אבל הוא אדיש אלינו, שדי היה לו בכך שהוא הניח אותנו על האדמה, ואז איבד בנו עניין.
באופן דומה, יש אנשים שיוצרים אותנו, שהופכים אותנו למי שאנחנו, אנשים שפעולותיהם מטביעות חותם על שארית חיינו באופן שלעולם לא נשוב להיות מי שהיינו, ועם זאת הם לא לוקחים עלינו אחריות.
לפני שאנטוניו עבר דרכי הייתי אדם אחד, ואחר-כך נהייתי אדם אחר לגמרי. והנה אנטוניו הזה, ההוכחה החיה לשינוי שלי, לגמרי לא מודע לסערה שהרסה במעופה את כל הפרחים והשאירה אחריה רק קוצים ועשבי פרא."
[מתוך "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות"\לוסיה אצ'וריה]
| |
"עד עכשיו כתבתי בהווה, מהרגע אחרי שהפכנו להיות מה שאנחנו, אולי כדי להחיות את זה...
לא, אני כותב בהווה כי כך קל לי יותר לספר. הווה, אם לפני ההשתנות היה רגע בהיר שחיים בו, לאחר מכן הוא רגע כל כך בוהק שקשה להסיר ממנו את העיניים...
לא. מה הטעם לשקר. אני כותב בהווה, כי יש לי איזו אמונה טפלה שאם אכתוב כך עליה, לילה אחד אשמע נקישה בדלת והיא תעמוד שם; זה יקרה בדיוק, אבל בדיוק כשאני אכתוב את השם שלה."
[מתוך הסיפור "קדמת עדן" של חגי אברבוך]
| |
הדבר הזה שהיה בינינו
הדבר הזה שהיה ביננו, הקרוי כפי הנראה אהבה, הסתלק, ועתה דבר אינו מפריד עוד ביננו. (משום כך, כפי הנראה, כך נשמעות השיחות בינינו: אני מדבר על כריסטופר קולומבוס. בדרכו להודו הוא עצר באיזה אי לא ידוע ורצה לקרוא לו, תאמיני או לא, ישראל. אבל סגנו הניא אותו מכוונתו. את השם של הסגן הרשע, ברתולומאו, אפשר למצוא היום רק בספר הסטוריה רציני. והשם שקיבל אותו אי לבסוף - איני מגלה! תארי לך, אולי בתחילת מסעו הגיע קולומבוס גם אלינו לכאן, לתל אביב. זה כל כך דמיוני? בתוך פחות משבוע אפשר להפליג ממפרץ קדיס לנמל יפו - ואת מספרת לי שוב על אמך, שאינה בריאה.)
(מתוך: לכחול אין דרום/אלכס אפשטיין)
| |
כוננות ספיגה
"ההופעות בפני הפצועים היו הקשות מכולן. בסורוקה שכב חייל עיוור עם תחבושת על עיניו. אמו החזיקה בידו. סביב מיטתו, לבקשתו, שרנו לו את 'ילד מזדקן'. המילים לבשו משמעות חדשה, אירונית וכואבת. באנו לגרום לו קצת אושר. הוא גרם לנו המון צער.
ביום שבת, היום הראשון למלחמה, הגענו, חברי 'כוורת', להופעה באולם 'אלהמברה' ביפו. הגענו מתוך אינרציה, כאילו אם נתעקש על שגרתנו, המלחמה תיעלם. שלושה אנשים קנו כרטיסים.
ההופעה בוטלה, ואנחנו התיישבנו בתפזורת בשורות הראשונות של האולם, שהדהד בריקנותו. פשנל, אמרגננו, ניצב על הבמה השוממה בףוזה שהזכירה את הגנרל ג'ורג' פטון. הוא סיפר שאכן פרצה מלחמה ושהוא צילצל לחבריו האלופים בצבא והם הרגיעו אותו ואמרו שאין מה לדאוג, צה"ל מתכנן לתת לצבאות ערב להיכנס פנימה, ואז, במכה אחת, להשמיד אותם. הוא ליווה זאת בתנועת אגרוף מוחצת. נאומו הרשים אותנו מאד. הוא השרה עלינו ביטחון ותחושה שבתוך כמה ימים הכל מאחורינו.
פשוט לא הבנו שבאותו יום לא רק ההופעה ב'אלהמברה' בוטלה - אלא גם המדינה כפי שהכרנו אותה."
[מתוך "עור התוף של קרדיף"\דני סנדרסון]
| |
הדבר הכי טוב
"הדבר הכי טוב, אבל, במוזיאון הזה היה שכל דבר נשאר תמיד במקום. אף אחד לא היה זז.
היית יכול ללכת לשם מאה אלף פעם, והאסקימוס הזה עוד היה רק עכשיו גומר לדוג את שני הדגים האלה, הציפורים עוד היו בדרך דרומה, האיילות עוד היו שותות מבור-המים הזה, עם הקרניים היפות והרגלים הרזות והיפות שלהן, והאשה עם השדיים האלה עוד היתה אורגת את אותה השמיכה.
אף אחד לא היה משתנה. הדבר היחיד שהיה משתנה זה אתה. לא שהיית הרבה יותר מבוגר או משהו. זה לא בדיוק זה. אתה רק היית שונה, זה הכל.
הפעם אתה היית לובש מעיל. או שהילדה הקטנה שהיתה בת הזוג שלך בשורה בפעם הקודמת היתה לה אדמת ולך היתה בת-זוג חדשה.
או שאיזה ממלאת-מקום היתה לוקחת את הכיתה, במקום מיס איגלטינגר. או ששמעת את אמא ואבא שלך רבים נורא באמבטיה. או שעברת לפני זה על-יד איזה שלולית ברחוב עם קשת-צבעים כזאת מנפט.
זאת אומרת, אתה היית שונה איכשהו - אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי."
[מתוך "התפסן בשדה השיפון"\ג.ד.סלינג'ר]
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: