ראיתי את פנייך
מסתכלות אל השמיים
לחפש מלאך סולח,
אלוהים שלא בורח.
כמו מדונה מצויירת
על גלויה של תיירים.
וידך שקופה חיוורת
ככנף של פרפרים.

רציתי להגיד לך,
שאני אותך ראיתי
נעלמת וחוזרת
בכל פעם קצת אחרת ,
משתקפת במים
במצולות אהבתי
ועוגנת על המזח
בחלום של ילדותי.

אבל את כבר לא היית שם
וידי אשר הושטו לך,
נמלאו בים מלוח
ודמותך היתה לרוח
שנושבת בערב חורף.
בחלון ביתי
את היית טיפות של חלב
על נרות אהבתי.

מילים: יהונתן גפן. לחן: שלמה יידוב.

לְכָל מָקוֹם שֶׁתַּגִּיעַ, תָּמִיד חַפֵּשׂ אֶת הַיְצִיאָה.

יִהְיֶה טוֹב, יִהְיֶה רַע, אַל תִּסְתַּכֵּן.

תָּמִיד עֲמֹד לְךָ קָרוֹב לַדֶּלֶת,

תַּכְנֵן אֶת הַבְּרִיחָה.

אֲפִלּוּ בַּבַּיִת שֶׁלְּךָ.

אַל תִּתְמַכֵּר לַבַּיִת, אַל תִּצָּמֵד לַקִּירוֹת,

וְתִהְיֶה מוֹכָן תָּמִיד,

שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּהַפְתָּעָה.

לְאָן שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ, אַל תִּצְטוֹפֵף,

הִכָּנֵס אַחֲרוֹן,

וְקֹדֶם כָּל

חַפֵּש אֶת הַיְצִיאָה.

"

[מתוך המחזור יִסּוּרֵי יוֹנָתָן הַצָּעִיר / יהונתן גפן, בעיקר שירי אהבה, עמ' 17-28]

מילים: יהונתן גפן
לחן: דיויד ברוזה

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום

ויהיה טוב...

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף

הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה,
רק תצאו מהשטחים.

ויהיה טוב...

אני מביט מהחלון אולי יגיע יום חדש.

אמי מתה משום שהייתה עייפה

כה עייפה הייתה לא הצליחה

להירדם לקחה כדורים אך ללא

הועיל עד שיום אחד זה הצליח

והיא נפטרה בסתיו וקברו

אותה על גבעה מעל לכפר שלנו

בסתיו מתחת לפקעות הרקפות

ואני כעסתי עליה כפי שילדים

מתרעמים על הורים נרדמים

אבל בגשם הראשון רחמתי

וכעסתי על אלוהים שכן אין

זה הוגן מצדו להמטיר על

המתים בטרם תקום להם מצבה

הרטיבות חודרת ואמי תמיד היה

לה קר הייתי ילד וכך ילדים

חושבים ואז יצאה לרגע שמש

וקשת עמדה ונזכרתי כיצד פעם

חזרתי אחרי ניכוש עשבים בכרם

וידיי כבדות ספוגות באדמה שחורה

אמרתי אמא תראי איזה לכלוך

הייתי ילד וכך מדברים ילדים והיא

הסתכלה עלי בעיניים חומות בלתי-

נרדמות ואמרה לי בוץ זה לא לכלוך

ואז

כלומר כשחדל הגשם הראשון סלחתי

לה על תרדמתה וגם כמובן לאלוהים

אשר ממטיר על המתים בטרם מצבה

ומאז

בכל מטר ראשון אזכור אותה

אצא אל הגינה ולכבודה אחפון את

שתי ידיי אל תוך אמי האדמה

ואבכה בקול רם וניחר כדרך הילדים

שנרדמו להם הורים והם לבד וערים

בערב חורף כה רטוב וכה חשוך

עם שינה שאין בה מוות ובוץ שאינו לכלוך

יהונתן גפן

"כשהתגייסתי לצבא כתבה לי אמי:
יונתן, תקום בזמן ותחבוש כומתה

בשטח המחנה והשתתף בכל האימונים
בשדה והיה חייל טוב ומסודר;
אל תאחר למסדר השכמה ושמן את הרובה
לפני שאתה הולך לישון פן יחליד

והפשל את השרוולים שתי אצבעות מעל

המרפק כמו שהרס"ר ממליץ והסווה את
הקסדה כמו שצריך, שלא יראו אותך בקרבות,

ועשה את כל מה שאומרים המפקדים וציית

לכל הפקודות הכי קשות,

אבל אם תהיה מלחמה,

חזור מיד הביתה, לאמא שלך. "


[מתוך "מקום לדאגה"\ יהונתן גפן]

לקראת הבחירות הקרבות הגיע הזמן לניתוח לב אמיץ

לשולמית אולני

בהגיעה לגבורות, באהבה ובהערצה

במשך שנים רבות הצבעתי למרצ, אם לא שמאלה ממנה. בבחירות האחרונות הצבעתי לפרץ. היתה לי הרגשה שאולי הוא יביא לאיזו מהפכה קטנה כמו משופמים אחרים בהיסטוריה. כיום אני מצר על כך, ואולי באמת מדינה חייבת לעבור טראומה ובחירות שגויות כדי להבין לא רק שהיא לא בדרך הנכונה, אלא שהיא תקועה במקום. לא לבלוע ולא להקיא.

אמנם הבחירות יתקיימו רק בפברואר, אבל כבר עכשיו יש להעיר את הציבור השמרני ולהגיד - משהו פה הולך להשתנות, וכדאי שתהיו בוחרים אמיצים ולא מסורתיים.

מפלגת העבודה כבר הוכיחה שהיא בעיקר מפלגה דביקה. היא לא צריכה מפלגה. היא צריכה איזולירבנד חזק ולפענח את אהוד ברק.
 

ואכן, משהו קורה פה. הזמנים משתנים, עכשיו תורנו להשתנות. למרות הקלישאה-ולמרות שכל הקלישאות מתגלות לבסוף כנכונות-נושבת אצלנו רוח אובמה. זאת עדיין אינה סערה, רוח סתיו קלילה ונעימה. והשאלה היא: האם נדע גם ללמוד דברים טובים מארצות הברית?
אם הארץ הגזענית והשמרנית ביותר בעולם החליטה לבחור בצעיר נבון ושחור משום שהטיפשים מכל הצבעים גרמו לה נזקים בלתי הפיכים, גם אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו בשלים לשינויים גדולים ומשמעותיים. אחד השינויים המתבקשים בדחיפות הוא שאדם צעיר יהיה מסוגל להגיד את המילים "שלום" ו"שמאל" בלי להיות נלעג ופאתטי, ושאדם מבוגר לא יצביע פנינה רוזנבלום רק בגלל האיפור והנקמה באלה שדפקו אותו לפני 30 שנה.
במוסף שהקדיש "הארץ" לשמאל הישראלי, שולמית אלוני-מנהיגת הליברליות הישראלית החד פעמית שאין לה תחליף - מנסחת את המניפסט של השמאל: "אזרחי ישראל הסולדים מהכיבוש המדכא והרוצים שלום עם שכנינו; הרואים בזכותו של כל אדם לחיות תוך חירות מפחד וממחסור; הרוצים במדינה שבה התרבות, המחקר והדאגה לחולה ולקשיש יהיו במרכז סדרי העדיפויות שלהם, יעשו אגודה אחת, ישלבו ידיים וייתנו תנופה חדשה לחלומות".
אלוני תמיד ידעה להגיד בקול רם וברור את מה שהשמאלנים הסלוניים פחדו להגיד או טשטשו במטאפורות: "עדיין קיימת בנו התשוקה לחברה צודקת, שבה העבודה והסולידריות האנושית משמשות לצורך פתרון, ולא פצצות הנזרקות על אוכלוסייה אזרחית".

מרצ רחבה, שמעוניינת להכיל אנשים צעירים וישרים שעדיין לא התייאשו והפכו לציניים גמורים, יכולה להוציא אותנו משיתוק שמבטיח רק עוד עשרות שנים של כיבוש ומלחמות. אחד מהצעירים האלה הוא חבר נפש שלי, גברי ברגיל - אמנם בן 50, אבל אתם יודעים בני כמה היו צעירי מפא"י?
גברי הוא אחד היחידים שאני יכול להיכנס איתו לוויכוחים ערכיים בלי להרגיש מגוחך. אמרתי לו השבוע שמרצ בדרך הנכונה, אבל גם עליה להשתנות. זהבה גלאון למשל - למרות שהיא חברת כנסת טובה, יש להיפרד ממנה בגלל שהיא מתקשה בתקשורת עם העם ומתלהמת שלא לצורך. כמו כן, המפלגה צריכה כותרות וסיסמאות ברורות, ולא שוב את המלל האליטיסטי שבדרך כלל פונה למוח הבוחר ולא לנשמתו ולבטן הרכה שלו. אם מרצ היא אכן עלה התאנה של הפוליטיקה שלנו, העלה הזה צריך להיות שקוף.
"כבר שנים רבות", אומר גברי, שרץ כעת לבחירות במפלגה המורחבת, "ישנם כאן מאות אלפי אנשים, בעיקר צעירים, שכבר מאסו בפוליטיקה הנוכחית. הם עדיין מחפשים משהו להאמין בו, ומרצ יכולה להיות הכתובת. הם הולכים לים או לגמלאים וחושבים שהם מוחים ומרדנים".
גברי , ורבים מחבריו שהם גם חבריי, יודעים שמרצ צריכה לעבור טלטלה. להפסיק להיות תמיד "צודקת" בכל מחיר; לחפש מועמדים שלא רק יודעים לעצבן את הציבור, אלא גם לדבר על לבו; להבין שהוויכוח הוא חלק בלתי נפרד מהאג'נדה של השמאל, יהיה מה שיהיה; והכי חשוב: להחזיר לשמאל המסכן את כבודו האבוד.

בתגובות שאני מקבל על טורי ועל ההופעות שלי מכנים אותי "יפה נפש" (כאילו שעדיף להיות מכוער נפש). אלה שבאמת מחבבים אותי קוראים לי "שמאלן ערבי" או בשמי המלא, "שמאלן-אנטישמי-הומו-חמאסניק". האנשים המכוערים והטיפשים האלה אינם יודעים שהם הולכים לאבד את הדת הימנית והאלימה שלהם ולהישאר רק עם איי-קיו חד ספרתי, אלימות ושגיאות כתיב.
צדק יוסי ביילין שכתב במוסף שהזכרתי קודם, כי מי שחרב עליו עולמו זה הימין, לא השמאל. שלטון של ימין צבאי משולב בכפייה דתית וכיבוש אכזרי הם לא רק משפילים, הם גם לא אנושיים. לכן, כששואלים אותי לפעמים למה אני שמאלני, התשובה התמידית שלי היא: "זה לא בגלל שקראתי את מרקס ולא בגלל חיבתי לפרולטריון. זה רק בגלל שהלב הוא בצד שמאל".
אם הלב שלכם בצד ימין, אולי הגיע הזמן לעבור ניתוח לב ולהעביר אותו למקום הנכון. נכון, זה קצת יכאב, אבל תאמינו לי שאחרי שתתעוררו מההרדמה שבה אתם שרויים עשרות שנים, תרגישו הרבה יותר טוב. תודה והחלמה מהירה.

הוא יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא,
ושמש לפני שהיא זורחת.
כל מה שאנחנו רואים, הג'ירף רואה לפנינו.
יש לו גם על הפנים מן הבעה:
"כמה יפה להיות חיה גבוהה!"
לג'ירף יש צוואר ארוך.
הוא רואה עננים בקצה העולם, ומכריז:
"חברים!
בעוד חודשיים ירד פה גשם!"

מגובה של ג'ירף

כולנו נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות
בשביל ג'ירף.

[מתוך "הכבש השישה-עשר"\ יהונתן גפן]

היֹה היה פעם דרקון

בארץ של אגדות

דרקון ענק וירוק שריון

מחייך וחושף זר שיניים חדות.
היו לו רגליים של אריה

ועור חלק, כמו לנחשים
וזוג כנפיים של ציפור
ואם זה לא מספיק - גם שלושה ראשים.

דרקון שמקפיא אותך במבט
של שלושה ראשים, שש עיניים סגולות
אם יראה אותו ילד רק פעם אחת
לא יישן חמישים לילות.
ואין בית בו אין שיחה
על דרקון אכזרי שאוכל נסיכות
וארוחה בלי נסיכה
היא לא ארוחה לרוחו.
ציידים נחמדים רדפו אחריו
מלכודות חיכו לו בכל הפינות
אבירים גיבורים יצאו אל הקרב
כדי להרשים נערות עדינות.

אמרו שבעין שלו יהלום
ומי שמוציא אותו - עשיר.
שודדים חיפשו אותו לילה ויום

לגנוב לו אוצר מאחד הראשים.
כולם רק נגדו, זאת ידע הדרקון
ולכן הקפיד להיזהר -
כששני ראשים הלכו לישון
ראש אחד תמיד נשאר ער.

שנאו אותו מגדול עד קטן,

בגללו בלילות לא חצו את הרחוב
ואיש לא חשב שהוא לא מסוכן
ואולי הוא בעצם

דרקון טוב.

זו לא אשמתו שהוא מצוייד
בשלושה ראשים. ורק אלוהים יודע
שהוא היה מסתפק בראש קטן אחד
ובכתף אחת רכה
להניח אותו עליה.
והוא מצטער שהוא נוחר
וגופו נחשי, ופניו מאוסות
הוא היה רוצה להיות משהו אחר
אבל ככה הוא, ואין מה לעשות.

בוקר אחד הם הגיעו אליו
בא אביר ותקע בו חרב מקרוב
וכולם חגגו כשהוא מת מפצעיו
ואיש לא חשב שאולי הוא טוב.
עשרים נסיכות מחאו כפיים
שמש אביב בשמיים זרחה
ושלושה ראשים עצומי עיניים
שכבו בשורה על הסלע החם.

והשודדים, שהגיעו מהר למקום
שלחו יד אל העין שלו הסגולה
אבל מה שנצץ בתוכה לא היה יהלום
אלא דמעה גדולה.
ואיש לא היה שם עצוב
כשהוא התמוטט ונפל על גחון
וככה הם הרגו שם שוב
את הדרקון הלא-נכון.

[יהונתן גפן]

אני מרחם על השמש הרותחת מעלינו אדומה ועגולה.

כי אם אצלנו חם כל כך, תארו לכם איך זה אצלה.

[יהונתן גפן, אין לי מושג מהיכן זה לקוח.]

(מוסיקה לריקודים. הוא והיא יושבים משני עברי החדר ומדברים לעצמם)

הוא: אם יש דבר שאני שונא זה את המסיבות האלו. זה כל-כך סתם.

היא: הזמינו אותי אז באתי.

הוא: אני בא למסיבות האלו רק כדי להכיר מישהי. ואני, איך להגיד, קצת ביישן. בעיקר בקשר לצעדים הראשונים.

היא: אני שונאת מסיבות.

הוא: רע לי מהבוטנים האלה.

היא: הייתי צריכה להישאר בבית. לקרוא, לישון.

הוא: כמה שאני עייף.

היא: אבל רק רגע, מי זה שם. דווקא נראה לי בחור נחמד.

הוא: אה, בחורה נחמדה. איך לא ראיתי אותה קודם?

היא: איך הוא לא ראה אותי קודם. הוא מוצא חן בעיני. יש לו את זה.

הוא: יש לו את מה?

היא: אני לא יודעת אבל הוא נראה לי אמיתי כזה.

הוא: היא קטנה כזאת. אני יכול לגשת אליה ולהציג את עצמי ולהתאהב בה תוך שלוש דקות.

היא: אתם חושבים שהוא ייגש אלי ויציג את עצמו ויתאהב בי תוך שלוש דקות?

הוא: היא קטנה כזאת. אני אוהב קטנות.

היא: אני אסתכל לו בעיניים.

הוא: אני אסתכל לה בעיניים.

היא: יופי, אנחנו מסתכלים בעיניים.

הוא: רק רגע, ואם היא נשואה?

היא: רק רגע, אני לא נשואה ואני לא גרה עם ההורים ואף אחד לא מחכה לי בשומקום אף פעם.

הוא: לא. היא לא נראית לי נשואה.

היא: עכשיו אני ארים קצת את השמלה ואראה לו את הברך השזופה שלי.

הוא: רגליים שזופות יש לגברת השזופה.

היא: תודה. היי, מה הוא פותח את הפה שלו?

הוא: אני מחייך.

היא: הוא מראה לי את השיניים שלו. יופי.

הוא: אף סתימה, אה? עכשיו, איך לסגור את החיוך הזה מבלי להיראות אידיוט.

היא: שאני אפתח את הכפתור העליון בחולצה הלבנה ההודית החצי שקופה שלי?

הוא: שדיים קטנות יש לגברת.

היא: הוא מתעורר, מה שכפתור אחד יכול לעשות.

הוא: נו, זה ברור לגמרי שהיא מזמינה אותי לעלות אליה לדירה הקטנה שלה ולשתות משהו.

היא: הוא יעלה אלי לדירה הקטנה שלי וישתה משהו, ויקרע אותי לגזרים.

הוא: לגזרים אני אקרע אותה. אחר-כך נשתה קפה.

היא: ונעשן סיגרייה.

הוא: ונדבר על

היא: החיים.

הוא: והיא תשאל אותי מה דעתי על

היא: פליני

הוא: וככה כל יום

היא: וכל לילה:

הוא: יום יום

היא: שלושה ארבעה חודשים.

הוא: אהבה.

היא: ונתחיל לריב. בהתחלה על דברים גדולים

הוא: אחר-כך על דברים קטנים

היא: אחר-כך על שטויות

הוא: אחר-כך נשתוק. ואני אחפש לסרוח, כל מיני שקרים מטופשים.

היא: ואני אתחיל ללכת לכל המסיבות האלה בשביל

הוא: להכיר מישהי, ואני, איך להגיד, קצת ביישן בעיקר בקשר לצעדים הראשונים.

היא: הזמינו אותי אז באתי.

הוא: אם יש דבר שאני שונא זה את המסיבות האלה. זה כל-כך סתם.

[מתוך "שיחות סלון", מתוך "יהונתן גפן - על הקרשים: קטעים מהופעות", עמ' 83-83.]

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַגֶּשֶׁם בְּמֵילָא זָלַף

וְהָעֵצִים נָשְׁבוּ וְטִפּוֹת זָלְגוּ

מֵעָנָף לְעָנָף.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם גָּעַש

וְהַגַּלִּים קָצְפוּ וְהַחוֹל נִרְטַב

וְהָיִית לְבַד וְחִפַּשְׂת חָבֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף,

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַלַּיְלָה בְּמֵילָא קָפָא

וַעֲנָנִים עָטְפוּ כּוֹכָבִים קָרִים

וְהָיִית כֹּה יָפָה.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הָאוֹר דָּעַךְ

וְרָצִיתִי בָּךְ רְטוּבָּה וּקְרוֹבָה

וְאַתְּ גָּרָה שָׁם בְּפִנַּת הֶחָצֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא בָּעַר הַתַּנּוּר

וְשָׁזִיף טִפְטֵף בַּחַלוֹן הַסָּגוּר

וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא שָׁכַבְנוּ שָׁם

וְהִנַּחְתִי רֹאשִׁי עַל שָׁדֵךְ הָרַךְ

וְנִכְנַס חֲלוֹם בְּעִנְיָן אַחֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

מִכֵּיוָן שֶׁהַשַּׁחַר עָלָה

וְהַגְּשָׁמִים שָׁתְקו וְהַקֶּשֶׁת נָפְלָה

לַשְּׁלוּלִית הַכְּחוּלָּה.

מִכֵּיוָן שֶׁבְּמילָא הַיָּם נִרְגַּע

וְהַגַּלִּים חָזְרוּ וְהַחוֹל יָבַשׂ

וְשָׁנִים חָלְפוּ וַאֲנִי אוֹמֵר:

זֶה הָיָה סִפּוּר שֶׁל חֹרֶף.

לֹא יוֹתֵר.

(נכנס עם מעיל כבד וארוך. היא מבקשת שיסיר את המעיל ויֵשב, והוא אומר:)

לא לא לא לא. לא. לא תודה, לעולם איני מסיר את המעיל שלי. אני מכיר את זה. לא תודה. אתה מסיר את המעיל, ואנשים חושבים שאתה עומד להשתקע, ואני - אין לי כל כוונה להתנחל. אני בדרכים. ובדרכים צריך מעיל. נכון, את בחורה נחמדה. יש לך פה בית חמים, יש לך תלתלים נפלאים. אבל זה עדיין לא סיבה להסיר מעיל.

לא תודה, אני יודע איך זה: אתה מסיר את המעיל, והן רוצות שתוריד גם את החולצה ואת המכנסיים, ותעמוד להן באמצע הלילה, עם תחתונים וגרביים, ותגיד שאף-פעם לא היה לך כל-כך טוב. לא תודה.

לא לא. קניתי בכוונה אחד אפור כזה בשוק-הפשפשים, ואני לא רוצה לשכב איתך, לקום איתך, ליפול איתך, להצחיק אותך, להרשים אותך עם הידע המפוקפק שרכשתי לי בדרכים. לא תודה. חוסר מעיל יוביל אותנו לאינטימיות, ואת תשימי תקליט, והאמיני לי - כבר היתה לי מספיק אינטימיות בחיים. עכשיו אני בגיל של המעיל.

את מבינה, זה ייקח לי שעה להסיר ושעה ללבוש, ואין לי שעתיים מיותרות בחיים. לא, אני לא כועס, לא החלטתי שום דבר, אין לי אישה אחרת. יש לי מעיל. את יכולה לחשוב שאני ילדותי, את יכולה לחשוב שאני משונה, את יכולה לחשוב שאני משוגע, את יכולה לחשוב שאני מעיל, אבל עובדה - בכל פעם שהסרתי אותו, נשארתי שנתיים והתחתנתי, ונולדו לי שלושה ילדים, והסתדרתי בחיים, ואני לא צריך את זה.

אני בא מהחוץ וחוזר אל החוץ, ואיש-חוץ צריך שיהיה לו מעיל. עכשיו אני הולך. המעיל ואני הולכים. בוא מעיל, זזים.

(יוצא)

[יהונתן גפן, מתוך "שיחות סלון".]

זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,

את זוכרת אותי הגברת עם הנילון הכחול?

את עמדת לך שם בין הזז לטולסטוי מחפשת ספר,

ואני ממול, בעם עובד, נשען על ברנר,

בחורה יפה, עם משקפיים, שיער אסוף למעלה, גוף בסדר.

הלכתי אחרייך עד סימן קריאה, אורות היריד ריצדו מעלינו

כשארזו לך ויזלטיר ויאיר הורביץ וחוברת,

ורק וירג'יניה וולף הפרידה בינינו.

ואת המשכת ללכת,

מלאה ספרים.

זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,

את זוכרת אותי הגברת עם הנילון הכחול?

נפגשנו שוב בדביר, רכשת את לאה גולדברג,

שקית נייר נפלה על הבטון,

ואני ניגשתי אלייך: "הי תסלחי לי גברת,

נפל לך עגנון."

אבל את כבר בסטימצקי,

מחפשת אלף מאהב בית יהושע,

ומכוונים אותך לשוקן, ואני אחרייך קבוע.

לא הרגשתי נוח כשראיתי איך

את קונה את כל היריד ואני לא.

אז ירדתי על איזו הוצאה דתית וקניתי קסוטו וכל כתבי

מישהו וחוברת הורוסקופים אדם ומזלו.

נעלמת לי על יד דוסטויבסקי,

חשבתי שלא אראה אותך שוב,

מהדקת את פרנץ קפקא אל שדך השזוף,

מלאה ספרים.

זה קרה ביום השני של שבוע-הספר העברי בכיכר מלכי ישראל,

את זוכרת אותי אינטילגנטית?

פתאום הגיע אחד גבוה, עם שפם,

מנפנף את הרמן הסה וצוחק כמו אידיוט.

והוא חיבק אותך, והוא נישק אותך,

והוא עזר לך עם השקיות.

שניכם התרחקתם בצעדים קלילים

לכיוון ספריית הפועלים

ואני נשארתי לבד

בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

מלא ספרים.

[יהונתן גפן ודני פאר, מתוך "שיחות סלון", מתוך "יהונתן גפן - על הקרשים: קטעים מהופעות", עמ' 76-77.]