ניסה לנחש איפה הוא היה בתאריך שבו היא הפקידה את התרמיל. שיעשע אותו לחשוב שהיה אי-פעם זמן שהוא לא ידע עליה דבר. כמו, נניח, השנים הרבות שבהן אמא ואבא שלו התגוררו באותה עיר, ולא ידעו כלום אחד על השנייה, ואולי אפילו נפגשו במקרה ברחוב, בקולנוע, ולא תיארו לעצמם שיגיע זמן שיהיו להם שלושה ילדים ביחד.

אבל מה באמת הוא עשה אז, ביום שהיא הפקידה את התרמיל? שוב בדק את התאריך. זה היה עדיין בתחילת החופש הגדול. מה כבר היה יכול לעשות אז. כל-כך ריקים נראו לו כעת החיים שלו בהשוואה ליומיים האחרונים, המחושמלים בתמר.

ולא רק ריקים: היה נדמה לו שעד שהיא נכנסה לחייו, הוא היה עושה דברים באופן כמעט מכני, אוטומטי, בלי להרהר בהם, ובלי להרגיש ממש. מאז אתמול, כל דבר שקורה לו, כל אדם שהוא פוגש, כל מחשבה שלו - הכל מחובר ומקושר יחד לאיזה מרכז אחד, עמוק, מלא חיים.

מישהו לרוץ איתו/דויד גרוסמן

וגם אותנו, ואם נלך בדרך המחשבה שלך נגיע למסקנה שכולנו הורגים [...] בדברים כאלה, שושיק, אסור להיות חכם מדי; אסור לחקור עד הסוף. צריך להיות קצת עיוור תמיד, ולא לראות הכל, כי אחרת, באמת, כולנו רוצחים, מנוולים גדולים אנחנו.

"חיוך הגדי" / דויד גרוסמן [עמ' 263]

במבט הזה, היתה מיד מתערטלת לו, שיראה בלי שום הפרעה עד פנימי-פנימה. לאיש מלבדו לא הרשתה לראות לה ככה. גם לא לאילן. ולאברם היא נתנה, כמו המילה הגועלית הזאת, 'נותנת'; לאברם היא תמיד היתה נותנת, את כולה, כמעט מהרגע שהכירה אותו, כי היתה לה תחושה, אמונה - נו, עוד פעם. האמונות האלה שלה, משאלות הלב, האשליות, אף-פעם את לא לומדת? - שיש לה שם בתוכה משהו, או מישהי, שאפילו היא בעצמה לא יודעת בדיוק מי היא, ואולי היא אורה אבל כמו בהרכב פנימי אחר, נאמן יותר למהותה, מדויק יותר ועמום פחות, ולאברם כנראה יש דרך להגיע אליה, והוא היחיד שיכול לדעת אותה באמת ולהפרות אותה במבטו, בעצם קיומו, ובלעדיו היא פשוט לא קיימת, אין לה חיים בלעדיו, ולכן היא שלו, ולכן היא זכותו.

אישה בורחת מבשורה/דויד גרוסמן

פתאום נזכר כמה, בעצם, הוא יודע לשמוח. בבקרים, לפני שהתלבש, היה מניח ידיו תחת ראשו, מביט כמה רגעים בשמיים הכחולים, ומרגיש שהוא חוזר מדרך ארוכה. אז, בהתלהבות ובמרץ היה מזנק מן המיטה אל היום החדש. ערב אחד, כשנכנס לו קוץ לאצבע ואמא חיממה מחט מעל לכיריים כדי לחטאה, כמעט התחיל לבכות, גרונו נשנק, אמא חשבה שזה מרוב פחד וליגלגה, והוא הרי רק הוצף עד עיניו באושר, שדואגים לו ואוהבים אותו כל-כך. בבת-אחת הפסיק את כל הניסויים החשאיים שעשה, שכח אותם, מחק אותם. כשמצא פעם בכיס הילקוט שלו כמה בדלי סיגריות, זרק אותם בלב קל. כאילו בטעות נמצאו שם. את כל מה שהיה שכח. אפילו את החורף האחרון, המשונה, את שנת הדובים שהיתה לו. דף חדש. דף חדש. כששלחו אותו לקנות במכולת, התנדב ללכת עד למרכז המיסחרי, הרחוק יותר, כדי לעבור ליד ביתה ולהריח בגניבה את פרחי שיח היערה. היתה נקודה אחת בתוך הבטן שלו, מתחת ללב בערך, שהיתה מהבהבת בצביטה, בצריבת געגועים, כשהיה חושב יעלי, ובאחת ההפסקות הסכים להצטרף למישחק כדורגל של החבר'ה שלו, והראה להם איך משחק צ'מפיון אמיתי, והתענג על המישחק שלו, על הריצה, הוא אפילו כבש שער, וכולם שם נאנחו, איזה כשרון גדול מתבזבז פה, איזו שטות זאת שאחד כמו אריק קליינפלד החליט לתלות את הנעליים שלו, ואיך, איך אשר לשכנע אותו שיחזור להתאמן עם הנבחרת לקראת אליפות כיתות ח' בסוף השנה. הוא ירד מן המיגרש צוהל וסמוק פנים, והלך לבירזיה, ומזווית-העין ראה שגם היא ניתקת מאשכול של בנות ובאה לשתות. כל האומץ שלו עזב אותו. הוא רכן בבהלה וגמע מפי הברז, ופתאום ראה את רעמת שיערה, את הגיזה השחורה שלה נחה על הברז שמולו, ועצם את עיניו וינק בתעצומות, עד שנזכר במיפלס השוקע של הכינרת.

    הם הציצו זה בזה, ואהרון, אדום כולו, פלט: "ראיתי אותך ברינה ניקובה." שפתה התחתונה, המלאה, נתעגלה למולו, ופניני שיניה זרחו לו. הוא לא יכול להבין כיצד היא כה שלווה. שלווה ממנו. בקול שקט אמרה: "אני רוצה להיות רקדנית." "אני ניגנתי פעם גיטרה," אמר אהרון, כולו פקעת רוטטת. "והפסקת." היא לא שאלה. היא ידעה. אולי אף נזפה או האשימה. היא יודעת עליו הכל. אין טעם לנסות להתייפות בעיניה. הנה אני לפנייך. תעזרי לי. את בטח ראית מה שעובר עלי. טוב שלא צריך לומר במילים. אבל אני מתחיל להחלים. זה עדיין סוד, יעלי, אבל אני כבר מרגיש את זה. הכל נפתח אצלי. ואת יודעת בזכות מי? "פעם אני אנגן," אסף אהרון כוחות להשיב: "קנו לי לבר-מיצווה גיטרה חדשה. בקרוב אני אתחיל." יעלי חייכה אליו. היא האמינה לו. הקסם יפעל. ידי שניהם נחו על הברזים, והיו דומות זו לזו, ואהרון, שידע בדיוק איך ידיו נראות, לא משך אותן אליו, בכל מאודו לא משך, שתדע עליו הכל, שאיתה לא יסתיר ולא יכזב, שמן הרגע הראשון ייקבעו ביניהם אמות היושר והכנות המוחלטים, עד כאב: "לי קוראים אהרון," פלט באיוולות, אבל זאת לא היתה איוולות כלל: הוא באמת הגיש לה את שמו, את שמו שהכל מקופל בו. היא חייכה. שוב שלחה את שפתה התחתונה, המלאה, לפנים, כקורצות לו בשותפות, בחיבה. השרת פרט על הפעמון.

   וכך למחרת. ולמחרתו. קור דק ושקוף. החבורה צועדת הביתה בהמולתה הרגילה, צעקות וצחוקים וקללות וקינטורים, וכל מילה הופכת לרמז חרישי, ליונת-דואר הומיה: שמעת אותו? מה זה מזכיר לך? מה הם מבינים, הזרים, העבים, שנשארו בחוץ.

ספר הדקדוק הפנימי/דויד גרוסמן.

בכל מי שהגוף שלו עשה איזו תנועה או הבעה של כאב. מיד היד שלה הייתה נמשכת לעסות, להמס. עם כולם: זרים, מכרים, ילדה מהכיתה שהביאה לי שיעורים כשחליתי, שכנה ערירית, כלב קירח ומוכה עקמת שאימץ אותה והתמכר למסאז'ים שלה. הידיים שלה היו המשך טבעי למבט, לדיבור. ופעם אחת גם מנהלת בית הספר שלי: באמצע שיחת נזיפה במשרד, שתינו יושבות, חפויות, ולפתע, העריצות מניחה יד על עורף ומניעה לכאן ולכאן ונאנחת, ונילי כבר מאחוריה, בעשר אצבעות, ואני מודדת את המרחק לחלון ולקפיצה הגואלת, אבל אז, המאבק המוזר בין תווי פניה של המנהלת, ושבריר הרגע הלא-ייאמן שבו נילי, לבדה, כמעט ניצחה את השיטה כולה.

["בגוף אני מבינה" /דויד גרוסמן, עמ' 219]

ואתה אמרת, בואי נגיד צְמַרמֶשֶׁת, כמו צמרמורת חורשת בנמשים. ונישקת אותי בין הגבותיים. ועשיתי לך מאסז' בכל הגוף עם הריסים שלי. ורשמתי לך באצבע מילים על המצח (אבל רשמתי הפוך, שתוכל לקרוא מבפנים).

בהתחלה נגענו זה בזה כמו זרים גמורים.

אחר-כך נגענו כמו שלימדו אותנו אחרים.

רק אחר-כך העזנו לגעת כמוני וכמוך.

וחשבתי שכעת, כשאתה איתי ככה, אתה בן-בית בשפה הכי פנימית שלי.

חשבתי, שורש נשמתי, שורש נשמתך.

["שהתהיי לי הסכין" /דויד גרוסמן, עמ' 213]

הלב שלי מפרפר לי באופן מוחשי לגמרי. בכלל, יותר ויותר ויותר קורה לי שדפיקות לב אמיתיות אני מרגיש רק כשאני מדמיין. הנה שוב, מפרפר. ידעת שיש ציפור כזאת פרפור?

אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם, שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שיהיו גלאי-שקר חיים כמו הקנריות שגילו צליפות של גאז במכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדויקת, או סתם אדישה- נופלת ציפור מתה על הדף.

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן, עמ' 19

לא אמרתי לך, יותר ויותר אני אומר לעצמי "מרים" במקום הרבה מילים אחרות. מרים זה תביני ותבואי ותקבלי אותי וטוב לי ורע לי וסוד ולגדול ושקט ושדייך ולבך ולנשום וחנינה

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן

בין ארבע לחמש וחצי כל יום, הייתי שומע את חיים מנגן. מעניין שלא היו צריכים להכריח אותו לנגן. הוא רצה את זה מעצמו. הוא אמר שבלי הנגינה החיים שלו ריקים. לא הבנתי איך ילד שיודע כל-כך הרבה, ושנסע בכל העולם, יכול להגיד שהחים שלו יהיו ריקים אם הוא לא מקשקש שעה וחצי ביום על פסנתר. ביקשתי ממנו שיסביר לי, במילים של בני-אדם, איך הפסנתר ממלא את החיים שלו. שיגיד. שאני אבין. אולי גם אני יכול למלא את החיים שלי עם פסנתר?

אבל הוא לא היה יכול להסביר. אמר שאין מילים לתאר דבר כזה. ואני התעצבנתי, ואמרתי שינסה בכל-זאת, הרי הוא יודע לדבר, נכון? אז שיתאמץ קצת ויסביר לי בעברית פשוטה איך צלילים יכולים למלא חיים של בנאדם? מה, הם עשויים בטון? עפר? מים?

וחיים ניענע בראשו, והירהר, וקימט קצת את המצח הגבוה שלו, ואחר-כך אמר שהוא לא יכול, זה משהו שמתרחש עמוק בפנים, ואי אפשר להסביר למישהו בחוץ. ואז הפסקתי לשאול. כי אם אני מישהו בחוץ, אז אני לא מעוניין.

יש ילדים זיגזג/דויד גרוסמן

וחשבה שהעולם בכל-זאת טוב, או שלפחות, יש לו פוטנציאל, כל עוד יש בו אנשים כמו לאה;"

[מישהו לרוץ איתו \ דויד גרוסמן]

הוא חושב זמן רב, מתעמק ומתלבט, אבל נילי יודעת שתשובה כבר יש לו, מזמן, ושהוא רק שוקל אם לשתף אותה בה.

אצל אנשים, הוא מעיף בה עין, בוחן אותה, והיא יודעת שהיא עומדת להיכנס לעוד אחד מהמבוכים שלו, אצל אנשים זה בכלל משהו אחר: אצל אנשים זה הדיבור.

הדיבור?! קולה נבלע. היא לא בטוחה שהבינה אותו, אבל בלי ספק חשה אצבע דקה, חמימה, שנגעה בה לרגע בעומק ישותה.

כל יום, הוא מגולל בפניה בהיסוס את המחשבה שלו, יש כאילו מילה אחת -

שאם אני אומרת אותה - גואה נילי בבת אחת.

אז את זוכה. עינו השחורות זורחות מול שלה, להרף-עין הוא מפולש לה, והיא רואה פנימה, לתוך תוכו האפל, ונקודת זהב זעירה מהבהבת אליה שם. אבל במה? היא צוהלת, במה אני זוכה?

לא יודע. הוא צוחק, קל, זחוח, מסתובב בחדר בידיים מתוחות לצדדים, מאיפה לי לדעת? אולי פתאום את מרוויחה בטוטו? כאלה, צ'ופרים.

או מתאהבת, נאנחת נילי בתוככיה."

(דויד גרוסמן, בגוף אני מבינה)

מנסה להתכווץ ככל יכולתה, חולמת אולי שהיא קטנה, עדינה.

תמר הביטה בה, נזכרה איך שלי קיבלה אותה אתמול, באיזו טבעיות לקחה אותה לחדרה ושוחחה איתה ושימחה אותה, ולא עשתה עניין, לא מהחשדנות של תמר, ובעיקר לא מהמעצורים הרגילים שיש לה בפגישות עם אנשים חדשים.

אנשים שקל להם אתי, חשבה בזמן שקשרה שרוכים - אני נורא מעריכה את התכונה הזאת אצלם."


[מתוך "מישהו לרוץ אתו"\דויד גרוסמן]

נערך בוורשה, בבית-ספר רגיל, משפטו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. [...] שלג ירד על חלונות בית-הספר בפראגה, ורשה. אגב: לשלג במחנות ההשמדה היה ריח מיוחד בגלל האפר הנושר. מה יקרה לי פעם, כאשר כל העובדות האלה יתפרצו בתוכי. אני רוצה לכתוב ואינני מצליח להיפטר מן המכשולים והמעצורים שבי. כל צעד נעשה בלתי אפשרי בגלל מחצית הצעד שיש לעשות לפניו. [...] הקטגור במשפט אמר להס: 'הנאשם, אין כל אפשרות לקרוא את כתב האישום בגלל אורכו. הוא מכיל עשרים ואחד כרכים, ובכל אחד מהם שלוש מאות גיליונות דפוס ובהם תיאור פשעיך. על כן נפתח את המשפט בשאלה פשוטה: אתה מואשם ברצח של ארבעה מיליוני בני אדם. האם אתה מודה?'. הנאשם הרהר רגע, קימט את מצחו, ואחר נשא את עיניו אל השופטים ואמר: 'כן, כבוד השופטים. אני מודה. אם כי, לפי חשבוני, רצחתי שניים וחצי מיליונים בלבד.'

'לכל הרוחות הדייקניות,' אמרה איילה, ופניה מבהיקים, כדרכם בעת שהיא מתרגשת באמת, 'רק תחשוב כמה פעמים רצח האיש הזה את עצמו עד שיכול היה לומר משפט כזה.'"

"עיין ערך: אהבה", "ברונו", עמ' 93-94.

 כדי לקרוא את המכתבים האבודים של מילֶנה ל-ק.; לראות למשל, מה בדיוק, באילו מילים היא ענתה לו כשכתב, 'האהבה היא, שאַת הסכין שבה אני נובר בקרבי'.

אני מקווה שהיא כתבה לו מיד, במברק, שאסור, אסור לאדם להסכים להיות הסכין של אדם אחר, אסור אפילו לבקש דבר כזה מאדם."