ואתה אמרת, בואי נגיד צְמַרמֶשֶׁת, כמו צמרמורת חורשת בנמשים. ונישקת אותי בין הגבותיים. ועשיתי לך מאסז' בכל הגוף עם הריסים שלי. ורשמתי לך באצבע מילים על המצח (אבל רשמתי הפוך, שתוכל לקרוא מבפנים).

בהתחלה נגענו זה בזה כמו זרים גמורים.

אחר-כך נגענו כמו שלימדו אותנו אחרים.

רק אחר-כך העזנו לגעת כמוני וכמוך.

וחשבתי שכעת, כשאתה איתי ככה, אתה בן-בית בשפה הכי פנימית שלי.

חשבתי, שורש נשמתי, שורש נשמתך.

["שהתהיי לי הסכין" /דויד גרוסמן, עמ' 213]

הלב שלי מפרפר לי באופן מוחשי לגמרי. בכלל, יותר ויותר ויותר קורה לי שדפיקות לב אמיתיות אני מרגיש רק כשאני מדמיין. הנה שוב, מפרפר. ידעת שיש ציפור כזאת פרפור?

אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם, שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שיהיו גלאי-שקר חיים כמו הקנריות שגילו צליפות של גאז במכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדויקת, או סתם אדישה- נופלת ציפור מתה על הדף.

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן, עמ' 19

לא אמרתי לך, יותר ויותר אני אומר לעצמי "מרים" במקום הרבה מילים אחרות. מרים זה תביני ותבואי ותקבלי אותי וטוב לי ורע לי וסוד ולגדול ושקט ושדייך ולבך ולנשום וחנינה

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן

 כדי לקרוא את המכתבים האבודים של מילֶנה ל-ק.; לראות למשל, מה בדיוק, באילו מילים היא ענתה לו כשכתב, 'האהבה היא, שאַת הסכין שבה אני נובר בקרבי'.

אני מקווה שהיא כתבה לו מיד, במברק, שאסור, אסור לאדם להסכים להיות הסכין של אדם אחר, אסור אפילו לבקש דבר כזה מאדם."

את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי.

דווקא ניסתי לא לכתוב, כבר יומיים אני מנסה, ועכשיו נשברתי.

ראיתי אותך שילשום בכנס המחזורים, לא ראית אותי כי עמדתי לגמרי בצד ואולי בנקודה עיוורת שלך. מישהו אמר את שמך, וכמה נערים קראו לך המורה, והיית עם גבר אחד גבוה, בעלך כנראה. זה כל מה שאני יודע עלייך, ואפילו זה קצת יותר מדי לי. אל תיבהלי - אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך, אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים. כלומר - שאוכל לספר לך עלי (מדי פעם) בכתב. לא שהחיים שלי מעניינים מי יודע מה (הם לא, ואין לי תלונות), אבל אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא מחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב (ואני כמעט בטוח שלא תעני לי), אבל אם בכל זאת תרצי פעם לתת סימן שאת קוראת, אני רושם בחוץ מספר של תיבת-דואר ששכרתי הבוקר ומיועדת רק לך.

אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני.

יאיר.

מתוך: שתהיי לי הסכין - גרוסמן, עמ' 9, המכתב הראשון (:

'עוד רגע, טוב?

לפני שנים חשבתי שאעשה מיבחן-ראיה מיוחד לכל אשה שתמצא חן בעיני, כדי לקבוע מי תהיה "האשה של חיי". חשבתי שנביט זה לתוך עיני זה ונקרב לאט את העיניים, קרוב ויותר קרוב, ועוד יותר קרוב, עד שעין שלי תיגע בעין שלה, אבל תיגע ממש, לא רק הריסים, לא העפעפיים, העין עצמה, האישונים והרטיבויות שיגעו, ותיכף יפרצו דמעות כמובן, ככה הגוף בנוי, אבל שנינו לא נוותר ולא ניכנע לחוקיות של הרפלקסים ולבירוקרטיה של הגוף, עד שבין הדמעות והכאב יעלו ויצופו אלינו שברי התמונות הכי עמומות והכי קדומות של שתי הנפשות. שנראה את הצורות השבורות שבתוך השני, זה מה שאני רוצה כעת, שנראה בשני את החושך, למה לא, למה להסתפק, מרים, למה לא לבקש, פעם אחת בחיים, לבכות בדמעות של אחר.'

...

'סתם הירהור, גור-פילוגרושים.

שאולי בחיכוך-אישונים כמו שחלמתי פעם, הדמעות שפורצות יהיו לגמרי שונות מאלו שמוכרות למשתמשים בדרך-כלל? אני מתכוון - אולי יהיו מתוקות מדבש, ויטפטפו מאיזה כיס דמעות רזרווי ונסתר, שלא ידענו עליו בכלל. האיבר היחיד בגוף שנברא מתוך ידיעה שאף-פעם, במשך כל החיים, לא יהיה בו שימוש. בדיחה פרטית עצובה של אלוהים, שידע מראש עם מי יש לו עסק, כי על כוח-המשיכה אפשר כנראה להתגבר, אבל לא על כוח הרתיעה וההדיפה של נפש שרואה פתאום מולה נפש אחרת קרובה ופעורה, ותיכף המיצמוץ שהוא משמר הגבול'.

אני מתנפל על הילד הזעיר הזה, להכניע ולדרוס ולהשפיל אותו, נורא, מה? ולעצמי אני מסביר אז בהגיון ברזל, שבעצם מעשה-ההכנעה-וההשפלה אני מחנך אותו להכיר את העקרון הכי בסיסי של החיים בְּלָה בְּלָה, ושאני מעביר לו ככה את תמצית החינוך - שאתה מוכרח בסופו של דבר להכנע לכוח ולטיפשות ולשרירות ולצָרוּת המוחין, כי זאת דרך העולם ואין אחרת, וחשוב נורא שהוא יבין את זה בגיל צעיר, כדי שהעולם לא ישבור אותו כשזה יהיה הרבה יותר מכאיב -

הכי אני רוצה ללמד אותו ההיפך, שיעוף גבוה, שיפרוש כנפיים מעלי ויצפצף על החרדות והבושה, ויהיה הוא עצמו, ויעשה בדיוק את מה שהלב אומר לו לעשות."

[שתהיי לי הסכין, דוד גרוסמן, עמ' 112]

ואני נרתעתי, כי עדיין לא הספקתי להזהיר אותך שמבטים כאלה מסוכנים לי, אני פתאום מתחיל להרגיש איך הפנים שלי הם צירוף של אלפי שרירים זעירים, ואז זה בלתי-אפשרי למנוע אותם להתחיל לרעוד ולהתפרע, כי הרי הפלא הוא שכל אלה, שרירים, תאים, עצמות, עצבים, מצליחים להישאר מהודקים יחד ביומיום בתוך ישות אחת (יש דברים שאסור לי אפילו לחשוב אותם), וכמה אלפי שרירים צריכים לפעול כל הזמן במאמץ אדיר רק בשביל להחזיק זוג שפתיים במצב הרגיל, ושלא לדבר על עוצמת הסוֹגָרים שחייבים להדק בלי-הרף סביב בלוטת הדמעות, וכמה מפתה פשוט להתמוסס ולזלוג לתוכֵך ולהיות אַת עד כְּלוֹת, את מפחידה אותי, אמרתי, את רוצה לבלוע אותי ושאני איעלם בך. ואני גם נורא רעב, ייבבתי. תיקח קצת ענבים, אמרת, יתן לך כוח וגלוקוזה."

מתוך "שתהיי לי הסכין" מאת דויד גרוסמן, עמ' 195.

הזכיר לי שפעם חשבתי ללמד את הבן שלי שפה פרטית. לבודד אותו בכוונה-תחילה מהעולם המדַבֵּר ולשקר לו מלידה, כך שיאמין אך ורק לשפה שאני אתן לו. ושהיא תהיה שפה  ח ו מ ל ת. אני מתכוון - ללכת איתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שׁחוּק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך תם ובוטח, הילד המואר הראשון."

מתוך "שתהיי לי הסכין" מאת דויד גרוסמן, עמ' 15.

לי עשר פרשיות יחסים שונות איתך, למה לא, ושכל אחת תדובב ותצעיק בי איש אחר לגמריי, איש לא מוכר לי."

[שתיהי לי הסכין/דויד גרוסמן, עמ' 58.]