אהבתי לשמוע את הסיפור על התרנגול, שחשב לתומו שהוא מעיר את כל העולם. היום אני מבין, שזה היה סתם תרנגול פרובינציאלי שהתווכח עם השמש הגדולה."

יגאל גלאי, "התרבעות", עמ' 30.

"יש לי אשה בתל אביב. היא מין פרח רב שנתי, עם ריח ויופי. היא כמו

שמים. כמו עשב מלא טל. היא הפתעה. היא יכולה להגיד לי פתאום

'אבישי, בוא נרקוד בגשם.' 'אבישי בוא נברח.' ואני מרגיש איך

היא לוקחת אותי לאיבוד.

חשבתי שאני נורא מבוגר, מעליה, אבל פתאום תפסתי את הראש שלה

והתחלתי לשאול את עצמי אם אני באמת הגבר שהיא צריכה. הבנתי

שהיא אדם מסוכן. עם ראש מפחיד. עם מאבקים, עם מלחמות בתוך

הנשמה. היא החברה הכי טובה שיש לי בעולם, הידיד הכי טוב שלי,

אבל אני לא יכול להיות הבעל שלה. ואני פוחד בשבילה."

[מתוך "סתיו 1969 היה גשום", יגאל גלאי.]

רצה לעורר בקירבי את יצר הנדודים. לחפש אחר האבוד. לחקור, לשאול ולדרוש. התכעס כנראה האלוהים על אדישותי שאיפיינה אותי עד עכשיו.

חייתי בשלום עם היקום שמסביבי והוא לא הירבה להטרידני. עכשיו אני סוקר ובודק כל פרט, כל מהלך, כל שעה. אני חי את הטבע הפשוט. את הרכבות, השמים והאוטובוסים. חי אותם באומללות, אבל לכל הפחות - חי. ואפילו אם אינני עושה זאת כך בדיוק, הרי אני מדמיין זאת לעצמי ואז כאילו עשיתי זאת. מה זה משנה בעצם, העיקר - ההרגשה.

דמיון - אין לך דבר טוב ממנו. כשהייתי ילד אהבתי לשמוע את הסיפור על התרנגול, שחשב לתומו שהוא מעיר את כל העולם. היום אני מבין, שזה היה סתם תרנגול פרובינציאלי שהתווכח עם השמש הגדולה.

בספרי הילדים ינקתי מהדמיון. שם הכל אורירי ומתוק עם ריח נפלא. עד היום שמורים עימי כמה מאותם ספרים. אולי בגלל זה אומרים לי - "אתה עוד ילד. - תתבגר!". לילדים יש חלומות. עכשיו בבחינת גיל הריני מבוגר. כך על כל פנים, חייב אני להיות, אבל עודני חולם.

ימי עוברים והיופי שפיעפע בתוכי כל הזמן מתחיל להיעלם. אני קורא לכך - "הידרדרות". "השקיעה הגדולה של יגאל השלישי".

יתכן שזה בגלל שעדנה נעלמה, אבל ההגיון אומר לי שהדבר הרבה יותר עמוק. אלוהים שלח אותה אלי כדי להעירני מתרדמתי. נידמה לי שהוא הצליח. השלווה מפנה לי עורף ומתרחקת ממני."

[יגאל גלאי - התרבעות]

ובכך ממוטט תיאוריות שבנית לעצמך. ואז נשארת השאלה האם נמשיך לרוץ."

מתוך "סתיו 1969 היה גשום" מאת יגאל גלאי, עמ' 96.