פעם היתה ילדה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית

את הילדה הזו שגדלה פרא

היא לא הסכימה לנעול נעליים
היא לא הסכימה לאכול בסכין ומזלג
ויותר מהכל היא לא הסכימה להסתפר
והשיער שלה גדל פרא גם הוא
 

הביאו מחנכים ומורים מהעיר
וכולם ניסו
ניסו הרבה, אך ללא הועיל

הביאו מורים לחשיבה 
שניסו ללמד את הילדה איך לחשוב
אבל הילדה לא הסכימה לחשוב
שום דבר חוץ מהמחשבות שלה
שהיו מחשבות פרא

הביאו מורים לחלימה
שניסו ללמד את הילדה איך לחלום
אבל הילדה לא הסכימה לחלום
שום דבר חוץ מהחלומות שלה
שהיו חלומות פרא

הביאו מורה לצרפתית
ומורה לאנגלית
ומורה אחד ממושקף לגרמנית
אבל שום דבר מזה לא הצליח
לתקן את הילדה שגדלה פרא

הפרא אמנם ידעה לדבר
בסופו של דבר
בעשרים לשונות
אבל בכל אחד ואחת מהן
היתה אומרת בדיוק מה שהיא רוצה
בלי להתחשב בכלל באיך שזה נשמע

ובתוך הילדה שגדלה פרא
היה לב חם ופועם
שגדל פרא
ובתוך הלב שגדל פרא
היתה אהבה שגדלה פרא
ואף אחד לא הצליח לביית
את האהבה הזו שגדלה פרא
ויום אחד
היא טרפה את הילדה



[נובה יצחקובנה, מתוך "לילה של אלף זמן" - ספרון משודך שחולק ברחובות תל אביב]
 

"להראות את התחת שלך על הדף מפחיד כמה אנשים.

ככל שאתה מראה יותר אתה חשוף לאלא שמכנים את עצמם "מבקרים".

הם נפגעים מהחשיפה המוגזמת של המטורפים.

הם מעדיפים שהשירה תהיה סודית, רכה וכמעט בלתי קריאה.
יש להם הרבה ממה לפחד והם לא ימותו בלי קרב מטונף. 

אנחנו באים מהסמטאות, מהברים ומבתי הכלא.

לא מפריע לנו איך הם כותבים את השיר, אך אנו מתעקשים שיש קולות אחרים.

דרכים אחרות ליצור. דרכים אחרות לחיות את החיים. 
ואנחנו מתכוונים להישמע
ולהישמע ולהישמע
ולהישמע "

[בוקובסקי]

"אני זוכר את הריח של הפסנתר החשמלי שהזמנו מניו יורק, כשהתחלנו את כוורת. בשנת 73' זה הדהים אותי שאפשר לצלצל לניו יורק ולהזמין 'פנדר'.
הוא הגיע אלי הביתה, לבית אמי, וישנתי אתו באותו חדר. היה לו ריח שמאפיין איזו תקופה, ואני זוכר שזה ריח שמיד מעורר געגוע, אפילו אם אין למה להתגעגע. זה מדהים מה ריח עושה."

[יוני רכטר מתוך 'משחקים בנדמה לי'\הארץ אונליין]

 K-I-S-S-I-N-G!

First comes love, then comes marriage.

Then comes an abrupt, tragic miscarriage.

Then comes blame, then comes despair.

Two hearts damaged beyond repair...

Johnny leaves Marissa, and takes the tree.

D-I-V-O-R-C-E.

(http://www.explosm.net/comics/1764/  מכאן. פשוט חשבתי שזה גאוני ומדכא בצורה קיצונית)

"הוא כותב ספרים כמו שירה"

(אחותי הקטנה, אחרי העמוד הראשון של 'מישהו לרוץ איתו'.)

צולם בפארק קולומבוס

Mulberry & Worth St.

ניו יורק.

שאלה מעולה. עדיין, אלג’יר, או בלחסן, תופסים את כולי. אבל אני מודה שכבר פחות משנה לי העניין הצורני, ויותר העניין האנושי. לא משנה אם זה ברהאמס, או ג’ימי פייג’, או ת’ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?

זה משנה לך בחיים? אתה מסתובב עם זה? זה יושב לך בראש כשאתה כותב?

כשליאונרד כהן כותב “וי אר אגלי באט סטיל האב דה מיוזיק”, זאת שורה גדולה. כי הוא חצוף. וכי הוא נותן לך רשות. וכי הוא עושה את זה כל כך יפה. ובגלל המקום והזמן שאתה שומע את זה. וכשליאונרד כהן עומד מול המראה לשר את השורה הזאת לעצמו, הוא פותח לי מקום גדול.
כשהבסיסטית של הטוקינג הדס, באלבום רמיינינג לייטס, מנגנת את אותו ריף של בס במשך שיר שלם, ארבע דקות שלמות, וזה כל כך גדול, יש פה אמירה מסוימת, וזה משנה אותך. היא הרבה יותר גדולה מהערך האסטתי שלה. זה כבר איך שאתה עושה קפה. זה הרבה יותר גלובלי. זאת המוזיקה שגדלתי עליה, וכל אחד מחפש את הרגע שבו הוא היה מאושר פעם, ואת זה אני כנראה אחפש עד יומי האחרון.

כן, אני קורא ספר שלם ששוה את זה בגלל שורה אחת שמעיפה אותי בסוף. בשביל זה אנחנו שם, בשעה של הופעה מעצבנת, עם רגע אחד ששווה את זה, הא?

אנחנו שם בשביל לא לקנות את השקר המבעבע שאנחנו מספרים לעצמנו. בשביל למצוא איזה רגע מסוים, שאני ועוזי וייל אוהבים לקרוא לזה “פריצה לשידור”, שבו כל המעטה הזה נסדק. לפעמים האמנות יודעת לתת את זה. לפעמים. רגעים כאלו שאתה אומר “וואו, אתה ראית את זה? זה בכלל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי! זה חיים! היו פה חיים!”

וכשאתה כותב, אתה מחפש את הרגע הזה?

רק את זה. רק את זה.

(מתוך ראיון מופלא עם יוסי בבליקי, http://markovitch.blogli.co.il/archives/28, שהוא בכלל מוזיקאי אדיר אז תקשיבו לו)

"אני בצבא והפז"מ לא דופק

כל יום התחיל לפני שנה

מתי תבוא מנוחה

סיזיפוס יא בן זונה"

[מחבר אלמוני\מתוך שירותי פלוגת ח'רוב, בט"ר ניצנים]

היום בשעה טובה סיימתי טירונות.

ספגטי עם קציצות וליד זה רוטב עגבניות ואני אוהב שלגונים ו...ו... גלידות ומלאווח וכל זה, אבל אני שונא פיצה."
"אני אוהבת שוקולד חלב עם אגוזים."
"אני אוהב כל מיני שוקולדים ממולאים, שוקולד מריר, שוקולד עם בוטנים ורוזמרי וכל מיני דברים כאלה."
"אני הכי אוהב שוקולד לבן."
"אני הכי אוהבת שוקולד בצורת מכונית."
"שוקולד לבן עם קרם כזה של עוגות."
"אני הכי אוהבת מרמלדה."
- "ומה בקשר לאפונה וגזר?"
- "איחס..."

- "למה איחס?"
- "כי זה לא אוכל שאוהבים, זה אוכל שאוכלים..."


[מתוך "תנו לגדול בשקט - גידי גוב מספר לכם סיפורים ושר לכם שירים]

או את מילותיו, ניתן לחוש, כמו בכתב ברייל, את הגבולות הדקים של ישותו: אדם-בתוך-עולם. כשממששים עוד אפשר לראות שלטים וגדרות, שלט מודיע "עצור! גבול לפניך" ואז גדר "גבול הטעם הטוב", או אולי שלט נוסף: "היציאה מגדרך מחייבת אמצעי הגנה".

(עמית עסיס, מראה מקום)

"מרבית האנשים הם אנשים אחרים. מחשבותיהם הם הדעות של מישהו אחר, חייהם הם חיקוי. תשוקותיהם - ציטוט."

הייתי מבקר אותך יותר לולא גרמת לי כל-כך להתגעגע; מהירח, על לילות בהם אני עובד קשה מדי על פרויקטים שכלל אינם שלי ושוכח בתוכם לחפש את אורךָ; מתנצל בפני השמש על שלא נזהרתי ממנה מספיק; מצטער אם שכחתי כוחן של מילים, את כוחן של המילים הקטנות והנמוכות. אלה שלאחר שנזרקו לאוויר, הייתי זקוק לסיגריה."

(מתוך כתבה שהתפרסמה ב-ynet, יום כיפור תשס"ט)

"צריך לעבור לשעון חורף - ויפה שעה אחת קודם!"

[אחי הקטן]