כמה בלתי נסבלת הקלות של החיוך שלך
לא מבקש אבל תמיד מקבל
וכמה קלות ורגועות התנועות שלך
תראי כמה שריר אני מפעיל במחווה אחת קטנה אלייך


 

[מתוך "גלויה"\רונה קינן]

כל החיים לפחד לאבד
זה כל החיים חצי בן-אדם
זה כל החיים סיבים של חולצה
וריח קלוש שנמוג עם הזמן

כל החיים לישון בענן
ולנשוף ולשאוף את אותו העשן
לשטוף את העור נקבובית נקבובית
ולמצוא שאין כלום בתחתית התחתית;
ולרקוד בלי לזוז
ולצחוק בעווית
ולרדת על ארבע כדי לכרות את הברית
שבין אנשים לבין הילדים
שגולפו מן הגזע והפכו לגברים

[מתוך "הקולב"\רונה קינן]

כל מה שרציתי זה לישון

אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום

[מתוך: עיניים זרות - רונה קינן]

עם הרוח שנשבה כל כך חזק על הפנים שלי

רציתי שזה לא יגמר.

ושמעתי שמסביב קולות

של ילדות שצועקות "היא מקיאה"

וכל הנסיעה הזאת

היתה כמו סרט על מישהי אחרת.

ושמעתי מסביב קולות

של ילדות שצועקות "היא מקיאה".

ובסרט לא יכולתי לחשוב

רק להיות עם סחרחורת אמיתית

וקיומי הודאי מאד שימח אותי

וסוף סוף היה לי טוב.

ושמעתי מסביב קולות

של ילדות שצועקות.

רציתי שזה לא יגמר."

[רציתי שזה לא יגמר/ טל גורדון, לחן של רונה קינן. ביצוע משותף של שתיהן.

הציטוט הזה לא מדוייק לדעתי. תקנו אותי בבקשה.]

הכרית לידך עדיין חמה
כולנו יודעים שזה שקר
היא הלכה לפני שנים,
אבל כמו כאב רפאים
הכרית לפעמים עוד חמה.
אתה מתרגל ישיבה במטבח ודברים אחרים
שעושים אנשים בגילך
אין לזה סיבה,
זה מעביר את הזמן ועובדה שעברו כבר שנים

אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף

אתה מצלצל אליה כל יום באותה השעה
זה כמו להאכיל דגים באקווריום
אין לזה תמורה,
מה גם שהיא מזמן לא גרה כאן.
אז אני עונה בכל יום באותה השעה
לא הייתי רוצה לקלקל את השגרה שלך
נכון, זה משונה
אבל קרו כבר דברים משונים מאלה
ויש בזה נחמה

אתה ואני כמו שתי צלחות לווין
בחלל הבודד
מחכות שיגיע סימן
אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר,
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף.

אתה גוזר ושומר ידיעות מצחיקות בעיתון
דברים שאפשר בלעדיהם
אבל נעים יותר איתם,
הם ממלאים את הבית בשולי ובתפל.
אתה מתבונן
בכתם קפה על שולחן במטבח
פתאום הוא גדל וממלא את החדר
זוחל על הקירות
שולח זרועות ארוכות וחונק אותך לאט,
אז אתה מצלצל באיחור לא אופייני
אנחנו שותקים ואז אתה מצטט לי שיר של אבידן
אם כך ואם כך
הכתם נשאר על הקיר.

אתה ואני כמו שתי צלחות לווין
בחלל הבודד
מחכות שיגיע סימן,
אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר
תן לי סיבה להאמין
שהעצב יש לו סוף.

[אתה מתעורר/ רונה קינן]

"תן לי סיבה להאמין שהעצב יש לו סוף"

[רונה קינן]

בצעירותך, היתה רונה קינן?

זו שכשאת הולכת ברחובות תל אביב את עסוקה בלתכנן איך מאוד להרשים אותה בקסמך האישי כשתפגשי אותה לגמרי במקרה בדיוק על אותה מדרכה? והיא אף פעם לא מופיעה."

[מתוך שאלות לאירוח בפורום רונה קינן בתפוז]

You and you and you
And you and you again
There's really nothing more to be said
I sit on the edge of this morning
And wait for you
Can you picture it?
I sit on the edge of this morning and I wait
Picture it

I sit on the edge of one bed or another
Makes no diffrence to me
Edges of beds seem to play
A very big role in my life
You and your big blue eyes
Have gone to sleep
Without saying good night
No lullabies
No evening gowns
No midnight drinks

I want you to ask me
Let's eat the moon with two coffee spoons
But you never do
I want to ask me you to love you
As long as i love
And I always do
Instead you just say
Oh

?Why won't you let me go
I'm so tired

I wonder
Do you wait for the same
When you look at me looking at you
Do you wait for the same?
Are you longing to see your reflection
In someone else's eyes
And did your heart

 stop

אני רוצה להיות כרית נוצות

שתספוג את הכדור במקומך

קוביה של קרח בכוס שלך

בחמסין הנוראי

החוט שיתפור את הסנטר שלך

אם, חס וחלילה, תיפול

מגבים זקופים לעיניים שלך

אם פתאום תרצה לבכות

 גוף חימום גוף חם חום גוף תום לב

 סדינים נקיים, וילונות לבנים

 אור עששית, תחתית של כוס תה

 קלידי פסנתר שתמיד מתמסרים.

קורות העץ שמחזיקות את הבית שלך

מפרקים בריאים לברכיים שלך

מענה אנושי לבעיות שלך

דפים חלקים לנסיונות שלך

 אדנית רחבה לפטוניות שלך

קליפות תפוזים לשבילים שלך

קרש קפיצה, החוצה מכאן

 קפאין וסיגריות בלילה לבן

 אמצעי התחבורה של הנפש שלך-

מחוץ לעצמה, ובחזרה.

 הליצן ביום ההולדת שלך

הקברן שיקבור את הסוד שלך

הקול בצד השני של הקו, שתמיד יגיד לך כן.

אורות ערפל בלילה ארוך

שכמעט ונגמר באסון

משהו מתוק צלול ועמוק

משהו נעים כמו לישון.

אני רוצה להיות

כרית נוצות.

[רונה קינן]

"אני פשוט מרגישה צורך לספר לכם איזה יום עבר עלי אתמול. יש לכם כוח לשמוע?

אז ככה. התעוררתי בשבע בבוקר, ואז גיליתי שאין חלב לקפה. אז עשיתי קפה שחור. שפכתי את המים הרותחים לתוך הכוס, עשיתי איזו תנועה פזיזה, וכל הקפה הרותח נשפך עלי. לבשתי מכנסיים קצרים. ככה התחיל היום שלי.

וכעבור שלוש שעות, הייתי באיזו פגישה, פגישת עבודה, חשובה, רצינית כזאת, שתיתי נס קפה (צחקוקים), כעבור כמה דקות, שוב תנועה פזיזה, שוב שפכתי את כל הקפה על החולצה שאני הכי אוהבת. אז הייתי לבושה בצורה קצת יותר מהוגנת. ואז חשבתי לעצמי, אוקיי, היום הזה לא הולך להתפתח לכיוונים טובים.

הגיע צהריים, אמרתי אני אכין לעצמי פסטה (צחקוקים גוברים). הכנתי פסטה, והכנתי את הרוטב, וזה מין מחבת כזה שהידיות שלו מברזל. ולא עלה בדעתי שברזל מתחמם, ופשוט בשיא הטבעיות תפסתי אותו בשתי הידיים. אי אפשר להסביר לכם במילים אם זה אף פעם לא קרה לכם, זה נורא לא נעים, הלכתי ושמתי את הידיים בפריזר (צחקוקים היסטריים) לאיזה עשר דקות, חיכיתי שזה יעבור, ואז אחר-כך, בגלל שיש לי זיכרון של חמש שניות, עשיתי את אותו דבר שוב. שוב. (קהל יוצא מגדרו).

ואז הגיע שתיים עשרה בלילה ואמרתי די. אסונות באים בשלשות, זה חייב להיגמר, אין סיכוי, אני אלך לישון והיום הזה נגמר.

 ואז ניסיתי לחבר את השישיית חשמל לשקע (צחקוקים מהוסים), אמרתי אני אשים את המטען של הפלאפון וגם את המנורת קריאה, שאני אוכל לקרוא. היה חושך בחדר והייתי יחפה (הקהל מתפקע וכך גם רונה עצמה), הכנסתי את החשמל לשקע (רונה מצחקקת), ופשוט חטפתי מכת חשמל שהעיפה אותי פיזית אחורה (צווחות), עד הדלת, וכמעט שברתי את הראש מהזכוכית. ו... אני לא יודעת מה להגיד לכם.

כאילו, באמת, אני אדם קצת קלאמזי, ודברים כאלה קורים לי, אבל כזה יום פשוט לא היה לי בחיים. והיום החלטתי שאני פשוט לא קמה מהמיטה, פשוט לא זזה, לא ימינה ולא שמאלה. פשוט שכבתי במיטה, ולא זזתי ולא אמרתי כלום ולא דיברתי עם אף אחד בטלפון, לא עשיתי שום דבר שיכול לסכן אותי. הגעתי בחתיכה אחת. ואני רוצה להזהיר אתכם, כשמשהו כזה מתחיל, פשוט תלכו לשכב ואל תזוזו. יום שלם." (מחיאות כפיים)

[זה לא ממש ציטוט אבל חשתי צורך להוסיף את זה כי היא היתה כזאת חמודה]