נערך בוורשה, בבית-ספר רגיל, משפטו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. [...] שלג ירד על חלונות בית-הספר בפראגה, ורשה. אגב: לשלג במחנות ההשמדה היה ריח מיוחד בגלל האפר הנושר. מה יקרה לי פעם, כאשר כל העובדות האלה יתפרצו בתוכי. אני רוצה לכתוב ואינני מצליח להיפטר מן המכשולים והמעצורים שבי. כל צעד נעשה בלתי אפשרי בגלל מחצית הצעד שיש לעשות לפניו. [...] הקטגור במשפט אמר להס: 'הנאשם, אין כל אפשרות לקרוא את כתב האישום בגלל אורכו. הוא מכיל עשרים ואחד כרכים, ובכל אחד מהם שלוש מאות גיליונות דפוס ובהם תיאור פשעיך. על כן נפתח את המשפט בשאלה פשוטה: אתה מואשם ברצח של ארבעה מיליוני בני אדם. האם אתה מודה?'. הנאשם הרהר רגע, קימט את מצחו, ואחר נשא את עיניו אל השופטים ואמר: 'כן, כבוד השופטים. אני מודה. אם כי, לפי חשבוני, רצחתי שניים וחצי מיליונים בלבד.'

'לכל הרוחות הדייקניות,' אמרה איילה, ופניה מבהיקים, כדרכם בעת שהיא מתרגשת באמת, 'רק תחשוב כמה פעמים רצח האיש הזה את עצמו עד שיכול היה לומר משפט כזה.'"

"עיין ערך: אהבה", "ברונו", עמ' 93-94.

מציע שראם בחולמנות. "בזמן שלום יש מאות שאלות ואלף תשובות! בזמן מלחמה יש רק שאלה גדולה אחת ותשובה נכונה אחת." הוא מוזג לשניהם עוד כוסית ומרוקן את הבקבוק. "המלחמה מנתצת את כל הבעיות הקטנות שלנו ומטאטאה את השברים לדלי פטריוטי אחד גדול. כשאתה הולך למלחמה זה עושה אותך גבר. זה מסעיר רגשית ומרגיע מוסרית."
"האמנתי לשקרים," אומר רנצו ונשען לאחור בכסאו. "ככל שוטה אחר מהאלפים ועד סיציליה, חשבתי שיש לי חלק בתהילה שהיא רומא. מוסוליני דפק את איטליה בהיסטוריה, אבל זה לא תמיד היה אונס." הוא מושיט את ידו להשיק את הכוסית שלו בכוסית של שראם. "כמה מאיתנו התכופפו."
"אתה רוצה לדעת מה הוא השקר הגרמני?" לוחש שראם. "אנחנו העם של בטהובן ושילר וגתה! אנחנו עם דגול. אבל..." שראם רוכן קרוב. "אני כתבתי את ה'הירואיקה'? איזו שירה כתבתי אני? גזע הוא לא כשרון! הגדולה אינה רק... בלהיות גרמני. מי יכול להאמין בשטויות כאלה? אני אגיד לך מי! מגדלי תרנגולות. סנדלרים. חנוונים. אקדמאים קשי יום. לבלרים."

"תלביש אפסים רגילים במדים מרשימים, תן להם רובים ורשות להשתמש בהם, והם יירו בכל מי שיאיים על האשליות שלהם," מסכים רנצו. "אז מה הניע אותך ללבוש מדים?"

שראם דולה מכיסו את הארנק שלו, ומוציא מתוכו תצלום. "זאת אלזה שלי עם קלאוס וארווין. היית צריך לראות אותה לפני שהיא התעבתה." הוא מעביר את התצלום אל מעבר לשולחן. "בחורה חמודה. ואנחנו עשינו ילדים חזקים ויפים. חסונים, שני הבנים שלי! ארים קטנים ומושלמים. הצטרפתי למפלגה כי רציתי מה שהפיהרר רצה. רציתי שלילדים גרמנים תהיה ילדות טובה מזו שהיתה לדור שלי אחרי המלחמה הגדולה. רציתי שיהיה להם אוכל טוב ובריא - לחם מחיטה מלאה, ירקות טריים! שהמדינה תכפה על מפעלי התעשיה לנקות את הרעלים שהם פלטו במשך שנים לאוויר ולמים."

"אידיאליסט," גונח רנצו. "זה הפושע מהסוג הכי מסוכן!"

"רציתי רופאים שיתעלו מעל האנוכיות של טיפול בחולים יחידים. חשבתי שאנחנו נהיה הרופאים של העם! שלא יהיו מחלות, ולא פגמים, לא שגעון ולא סטיות ולא גירושים. וגם לא אבטלה..."

"ולא יהודים?"
"גם לא שיכורים!" שראם מתפכח מעט. "הכרתי יהודי אחד בפרייבורג. היתה לו חנות ספרים בהולביינשטראסה... תמיד שומעים שיהודים משוגעים לכסף אבל..."
"...בדרך כלל מאנשים שלווים כסף."
"הוא נתן לי תמיד שנה שלמה לשלם בעד ספרי הלימוד שלי. הוא היה הוגן מאוד בקשר לזה."

"היהודים הם פשוט חלק מהגזע האנושי." אחרי אתנחתא מהורהרת, מוסיף רנצו, "אני לא יכול לחשוב על עלבון נורא מזה."

"יש המון אנשים שיכולים," מזהיר שראם. "הם אף פעם לא ראו אותך. הם לא מכירים את השם שלך. הם לא יודעים עליך שום דבר, אבל הם שונאים אותך. הם שונאים את אמך, הם שונאים את אחותך, הם שונאים את התינוק של הבת-דודה שלך." שראם מנענע בראשו. "אף פעם לא הבנתי את ההגיון שבזה. אתם קומוניסטים עד האחרון שבכם, אבל אתם גם הבעלים של כל הבנקים. אתם תת-אדם, אבל אתם מנהלים את העולם."

רנצו נשען על השולחן. "לעולם אל תזלזל ביעילותה של האפשרות להטיל את האשמה על מישהו אחר כתכשיר הרגעה. אילולא היו היהודים קיימים, מישהו היה צריך להמציא אותנו."
"אני לא יודע," אומר שראם בשיקול דעת. "תמיד ישנם הישועים, או הבונים החופשיים."

[חוט של חסד / מרי דוריה ראסל]

לזדון בכדי להצליח הוא יצורי אנוש הגונים שלא עושים דבר.

[אדמונד בורק, בהקשר לשואה]

אט אט, כמעט בהיסוס, נעה הרכבת הלאה,

כאילו ביקשה למנוע שעה ארוכה ככל האפשר מן הנוסעים את האמת האיומה:

אושוויץ.

אנחנו, שחיינו במחנות ריכוז, יכולים לזכור אנשים שהלכו בין הצריפים וניחמו אחרים, ונתנו להם את פיסת לחמם האחרונה.

הם היו מעטים במספר, אבל היו הוכחה לכך שניתן לקחת הכל מאדם מלבד דבר אחד:

החופש שלו לבחור בקו ההתנהגות שלו בנסיבות מסוימות.

אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את התאי הגזים של אושוויץ.

אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.

פסגת החוויות היא לאדם החוזר הביתה אותה הרגשה נפלאה, שלאחר כל הסבל שנפל בחלקו שוב אין עליו מורא - זולת מורא האלוקים.

[מתוך ספרו של ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות".]

עולם אכזרי ומורכב זה מחשבותיי נטרפות: האם איאלץ גם אני להמציא איזו שיטה ולחיות על פיה? או שמא רצוי יותר להסכין לעובדה שאין לי שום שיטה?"

[מתוך: הזהו אדם?/פרימו לוי, עמ' 42]

חייבים למות, הפולנים היו אמורים למות, והגרמנים הורשו למות'. אם בכל מקום החיים הם ערך נורמטיבי, והמוות מייצג סטייה, הרי שבמרחב המוות אושוויץ התהפכו היוצרות: המוות היה לנורמה, וכך צורת חיים לאנומליה. עד הופעתה של אושוויץ היתה האונטולוגיה המערבית מהסוג שניסח הפילוסוף היווני פרמינדס, שלפיו היש ישנו, והאין איננו. בהשאלה ניתן לומר, כי בעוד החיים הם הוויה, המוות הוא העדרה. במרחב המוות אושוויץ, בעולם שבו צריך למות, ההוויה היתה להעדר. החיים היו למוות. עוד לפני שהקורבן הומת/ נרצח/ הושמד, הוא כבר היה מת. להיות באושוויץ משמע לא להיות."..

[ראיית העולם הנאצית. מרחב, גוף, שפה/בעז נוימן. עמ' 45- מרחבים אונטולוגיים]