"להראות את התחת שלך על הדף מפחיד כמה אנשים.

ככל שאתה מראה יותר אתה חשוף לאלא שמכנים את עצמם "מבקרים".

הם נפגעים מהחשיפה המוגזמת של המטורפים.

הם מעדיפים שהשירה תהיה סודית, רכה וכמעט בלתי קריאה.
יש להם הרבה ממה לפחד והם לא ימותו בלי קרב מטונף. 

אנחנו באים מהסמטאות, מהברים ומבתי הכלא.

לא מפריע לנו איך הם כותבים את השיר, אך אנו מתעקשים שיש קולות אחרים.

דרכים אחרות ליצור. דרכים אחרות לחיות את החיים. 
ואנחנו מתכוונים להישמע
ולהישמע ולהישמע
ולהישמע "

[בוקובסקי]

פעם
כשהייתי בן 16
נתנו לי כמה סופרים

את התקוה והסיכוי

היחדים

אבא שלי לא אהב
ספרים וגם
אמא שלי לא אהבה
ספרים (בגלל שאבא שלי

לא אהב)

במיחד אלו שהבאתי
מהספריה

ד.ה. לורנס

דוסטויבסקי
טורגניב
גורק
א.הקסליי

סינקלר לואיס
ועוד.

היה לי את החדר שלי

אבל ב-8 בערב
כולנו היינו אמורים ללכת לישון:
"המקדים לישון וקם כשהבוקר מאיר
יהיה בריא, חכם ועשיר",
היה אומר אבא שלי.

"לכבות אורות!" היה צועק.

הייתי לוקח את מנורת המטה

שם אותה תחת השמיכות
ועם החום והאור המוסתר
הייתי ממשיך לקרוא:
איבסן

שקספיר
צ'כוב
ועוד.

הם נתנו לי סיכוי ותקוה
במקום ללא סיכוי
ללא תקוה, ללא רגש.

עבדתי בשביל זה.
נעשה חם מתחת לשמיכות.
לפעמים היו המצעים מתחילים להעלות עשן
הייתי סוגר אז את המנורה,
מחזיק אותה מחוץ לשמיכות
שתתקרר.

בלי אותם ספרים
אני לא בטוח
איך הייתי
יוצא:
משתגע;
רוצח האב;
פיגור;
חוסר תקוה

כשאבא שלי צעק
"לכבות אורות!"
אני בטוח שהוא פחד
מהמילה הכתובה היטב
מנוצחת
לתמיד
בספרות הכי טובה
והכי מעניינת שלנו.

והיא היתה שם

עבורי
קרובה אלי
תחת שמיכות

יותר אישה מאישה
יותר גבר מגבר.

היה לי הכל
ואני

לקחתי.

צ'רלס בוקובסקי, מתוך: עד שהאצבעות יתחילו לדמם, עמ' 292

ו
מיכל תודה.
עכשיו כשהעתקתי את השיר

הרגשתי ממש ככה
תקוה וסיכוי ממך.

הֵם מְתַכְנְנִים לְשַׁגֵר טֶלֶסְקוֹפּ
מִן הַמִשְׁטָח שָׁם לְיַד
וְהַבָּנִים וְהַבָּנוֹת יוּכְלוּ לִרְאוֹת
עֲשָׂרָה אֲחוּזִים יוֹתֵר חָלָל,
דְבָרִים
שֶׁלֹא רָאוּ מֵעוֹלָם.
 
 
אֲנִי בְּעַד זֶה.
 
הַהַמְצָאוֹת שֶׁלָנוּ
הַחִפּוּשׂ שֶׁלָנוּ
מַגְדִיל אֶת הַהֲנָאָה.
 
הוּא גוֹרֵם לַסֶנְדְוִיצִ'ים
שֶׁל חֶמְאַת בָּטְנִים וְרִבָּה
לִהְיוֹת טְעִימִים יוֹתֵר.
 
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים דְבָרִים כְּאֵלֶה
זֶה שׁוֹמֵר עָלֵינוּ
מִלַעֲשׂוֹת דְבָרִים
לְעַצְמֵנוּ.

["אולי נראה..."/ צ'רלס בוקובסקי. מתורגם ע"י מואיז בן הראש]

הַטֶלֶפוֹן מְצַלְצֵל וַאֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים,
מָה אַתָה עוֹשֶׂה? אוּלַי תָבוֹא
לְהִשְׁתַכֵּר אִתָנוּ?
 
וַאֲנִי אוֹמֵר,
אֲנִי עִם הַפְּסַנְתֵר.
 
מָה?
 
אֲנִי עִם הַפְּסַנְתֵר.
 
אֲנִי סוֹגֵר.
 
אֲנָשִׁים צְרִיכִים אוֹתִי. אֲנִי מְמַלֵא
אוֹתָם. אִם הֵם לֹא יְכוֹלִים לִרְאוֹת אוֹתִי
לִקְצָת זְמַן הֵם מְיֹאָשִׁים, הֵם נִהְיִים
חוֹלִים.
 
אַךְ אִם אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם יוֹתֵר מִדַּי
אֲנִי נִהְיָה חוֹלֶה. אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲכִיל
בְּלִי לְקַבֵּל אֹכֶל.
 
הַפְּסַנְתֵר שֶׁלִי אוֹמֵר לִי
דְבָרִים.
 
לִפְעָמִים הַדְבָרִים
מְבֻלְבָּלִים וְלֹא כָּל כָּךְ טוֹבִים.
לִפְעָמִים
אֲנִי טוֹב וּבַּר מַזָל כְּמוֹ
שׁוֹפִין.
 
לִפְעָמִים אֲנִי לֹא מְאֻמָן
מְזַיֵף. זֶה
בְּסֵדֶר.
 
אֲנִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת וּלְהָקִיא
עַל הַתָוִים
אַךְ זֶה הַקִיא
שֶׁלִי.
 
זֶה יוֹתֵר טוֹב מִלָשֶׁבֶת
עִם 3 אוֹ 4 אֲנָשִׁים
וְהַפְּסַנְתֵרִים שֶׁלָהֶם.
 
זֶה הַפְּסַנְתֵר שֶׁלִי
וְהוּא טוֹב מִשֶׁלָהֶם.
 
וְהֵם אוֹהֲבִים אֶת זֶה וְהֵם לֹא אוֹהֲבִים
אֶת זֶה.

[שופין בוקובסקי/ צ'רלס בוקובסקי. מתורגם ע"י מואיז בן הראש]

אני מרגישה שבא לי פחית סרדינים, אמרה.

אני מרגיש שבא לי פלסטר, אמרתי,

אני מרגישה שבא לי סנדוויץ' טונה, אמרה.

אני מרגיש שבא לי עגבניה חתוכה, אמרתי.

אני מרגישה שעומד לרדת גשם, אמרה.

אני מרגיש שהשעון עומד, אמרתי.

אני מרגישה שהדלת לא נעולה, אמרה.

אני מרגיש כאילו פיל עומד להכנס לכאן, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו צריכים לשלם את שכר הדירה, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים למצוא עבודה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

לא מתחשק לי לעבוד, אמרתי.

אני מרגישה שלא אכפת לך ממני, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו עושים אהבה יותר מדי, אמרה.

אני מרגיש שאנחנו צריכים לעשות יותר אהבה, אמרתי.

אני מרגישה שאתה צריך למצוא עבודה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה למצוא עבודה, אמרתי.

אני מרגישה שבא לי לשתות, אמרה.

אני מרגיש שבא לי בקבוק ויסקי, אמרתי.

אני מרגישה שאנחנו הולכים לסיים את זה ביין, אמרה.

אני מרגיש שאת צודקת, אמרתי.

אני מרגישה שבא לי להתייאש, אמרה.

אני מרגיש שאני צריך אמבטיה, אמרתי.

גם אני מרגישה שאתה צריך אמבטיה, אמרה.

אני מרגיש שאת צריכה לסבן לי את הגב, אמרתי.

אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי, אמרה.

אני מרגיש שאני כן אוהב אותך, אמרתי.

אני מרגישה את הדבר הזה בתוכי עכשיו, אמרה.

גם אני מרגיש את הדבר הזה בתוכך עכשיו, אמרתי.

אני מרגישה שאני אוהבת אותך עכשיו, אמרה.

אני מרגיש שאני אוהב אותך יותר ממה שאת אוהבת אותי,

                                                                        אמרתי

אני מרגישה נפלא, אמרה, בא לי לצרוח.

אני מרגיש שבא לי להמשיך כך לנצח, אמרתי.

אני מרגישה שאתה יכול, אמרה.

אני מרגיש, אמרתי.

אני מרגישה, אמרה.

(צ'רלס בוקובסקי)

"אם מה שסופר כתב יצא לאור ונמכר בהרבה, הרבה עותקים, הסופר חושב שהוא גדול. אם מה שהסופר כתב ויצא לאור ונמכר במספר ממוצע של עותקים, הסופר חושב שהוא גדול. אם מה שהסופר כתב יצא לאור ונמכר במעט מאד עותקים, הסופר חושב שהוא גדול. אם מה שהסופר כתב מעולם לא יצא לאור ואין לו את הכסף להוציא את זה לאור בעצמו, אז הוא באמת חושב שהוא גדול. אבל האמת שיש מעט מאד גדלות. היא כמעט ולא קיימת, בלתי נראית."

בדומה לבלוגרים.

[צ'רלס בוקובסקי, "נשים", בתרגומה של הדס וייס, הוצאת 'אסטרולוג', עמ' 203]

מַה גָרַם לָה
לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה:
 
"בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִכְנַסְתִי
לְדִירָתְךָ
הִסְתַכַּלְתִי מִסָבִיב
וְזֶה הָיָה מְזֹהָם
אַךְ הָיִיתָ הַגֶבֶר הָרִאשׁוֹן
שֶׁהִכַּרְתִי
שֶׁלֹא הָיְתָה לוֹ
טֶלֶוִיזְיָה,
וְזֶה נִרְאָה בְּסֵדֶר
אָז
וְהֶחְלַטְתִי
לְזַיֵן אוֹתְךָ."
 
כַּמוּבָן, מַה שֶׁלֹא
אָהַבְתִי בָּעִנְיָן
הָיָה
שֶׁמִישֶׁהוּ אַחֵר
מַחְלִיט
מַשֶׁהוּ
 
אָז יָצָאתִי
וְקָנִיתִי טֶלֶוִיזְיָה
שָׁחֹר לָבָן
יָד שְׁנִיָה
ב 75 דוֹלָר.
 
וְהִיא הִמְשִׁיכָה לְטַפֵּס
עַל הַמִטָה
אִתִי
 
אָז יָצָאתִי
וְקָנִיתִי טֶלֶוִיזְיָה
גְדוֹלָה וְצִבְעוֹנִית
עִם מָסָךְ גָדוֹל
שַׁלָט רָחוֹק
וְהִיא עֲדַיִן טִפְּסָה
עַל הַמִטָה
אִתִי
 
אזְ הִדְלַקְנוּ רַק אֶת
הָרַדְיוֹ
אָכַלְנוּ כְּרִיכִים
בַּפַּרְק
פָּגַשְׁנוּ אֶת כָּל אַחֲיוֹתֶיהָ
וְחִכִּינוּ שֶׁזֶה
יִגָמֵר.

["שעון כיס מוזהב"/ צ'רלס בוקובסקי.]

בקלילות. כמו שרוב האנשים חושבים על קניית זוג נעליים חדש".

[חיי קבצן - צ’רלס בוקובסקי. מתוך "תבשיל גיל השבעים".]

הַדָבָר

הֶחָשׁוּב

הוּא

הַדָבָר

הַמוּבָן מֵאֵלָיו

שֶׁאִישׁ

אֵינוֹ אוֹמֵר.