ראה את העצים העירומים בסתיו,
ראה את השמיים מתכסים בעב
ראה הערפל, בבוקר, בכבישים,
ראה את השדות, כהים וחרושים.

ראה את התלמים בפני האנשים...

הבט וראה אותי
הנה אני מולך-

השיר הזה שלך.

ראה את הגגות בלובן הבוער,
בתים ליד הים מתפוררים מהר...

ראה את הבאים לבנות ולהבנות,
ראה אותם חולמים חלום שלא ימוט.
חלום שהחולם שכח את פתרונו...

הבט וראה אותי,

הנה אני מולך-

השיר הזה שלך.

ראה איך לפעמים כאילו אין אדם,
וארץ ושמיים רגע לבדם
ראה את ההרים, כחולים ביום שרב
ואת הים מכחיל
והבוקר עוד רב,
והדרך פתוחה...

הבט וראה אותי,

הנה אני מולך-

הנה אני שלך.

ראה/אסתר עופרים

מילים: עלי מוהר

לחן: יוני רכטר.

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

יוני רכטר ועלי מוהר, מתוך הדיסק מחשבות ואפשרויות.

ובית קפה קטן
כסא, פסנתר, פסנתרן
ממול הים גועש
הזמן חולף לאט
וזה כל מה שיש

ושוב אותו הילוך
ברחוב כמעט חשוך
עוד בית ועוד עץ
"תסלח לי, תן לי אש"
וזה כל מה שיש

ולפעמים - פגישה
ולפעמים - אישה
ורגע שרוגש
ואחר-כך נרגע
וזה כל מה שיש
ומה הלב דורש
את זה הוא לא אומר
מזה הוא קצת חושש
וזה
כל מה שיש.

[עלי מוהר, מתוך התקליט של יוני רכטר "התכוונות"]

את כל התיאוריה האווילית שלו בטיעון מוחץ אחד, טיעון שאין ממנו תקומה ואין עליו תשובה. לומר לו, נניח, בקנטור מנצח: אם כך, אדוני, אם באמת אין סתיו בארץ - אָז לָמָה זֵר סִתְוָנִיוֹת שָׁלַחְתָּ לַיַּלְדָּה שִׁלְשֹׁם?! אה? הה-הה!

אבל האמת היא שזה מיותר. אין צורך לטרוח ולהפריך מה שמופרך ממילא; זהו גם היסוד המגוחך - ובמקצת גם הטרגי, אולי - באישיותו של זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ; כי הרי הוא עצמו, חרף כל טיעוניו ונימוקיו, הִנו קודם כל אחד ממבשׂריו הבדוקים והמובהקים של הסתיו, ממש כמו החצב והנחליאלי!"

[עלי מוהר, מתוך "זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ" מתוך "שני טיפוסים" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-19.9.90, ובספר "מהנעשה בעירנו".]

בישיבה ליד הטנקים על הכביש לאיסמעיליה, מוכנים אמנם לפעולה, אך סופרים את השעות (אחר כך גם את הרגעים) עד שתהיה השעה שש חמישים ושתיים*. באותו זמן היה נדמה לי שמחוגי השעון יעצרו בנקודה הזאת, וינוחו לרגע שיהיה כולו מרחק ושֶקֶט. [...] בחלוף הזמן נראו רגעי ההמתנה ההם לסוף המלחמה מגוחכים למדי. כל אחד הבין, במוקדם או במאוחר, כי הבית רחוק כחלום, וכי לא נורא, נתגבר, כמו שכתוב בפזמון הישן והטוב**.

* שש חמישים ושתיים, או ליתר דיוק, שמונה-עשרה חמישים ושתיים, היא השעה שבה היתה הפסקת האש אמורה להיכנס לתוקפה. אלמלא הייתי שם, הייתי טוען בתוקף שזה לגמרי לא הגיוני לקבוע מין שעה משונה וכל כך לא עגולה כמועד רשמי להפסקת אש, אך כיוון שהייתי שם, כלומר במלחמה הזאת באופן כללי, אני יודע שזה דווקא מתאים מאוד לחוסר ההיגיון המיוחד במינו של המלחמה, כנראה כל מלחמה. [...]

** הפזמון הישן הוא שירה של להקת הנח"ל 'הורה נתגבר': 'אם קשה לפרקים קצת הדרך / מעיקים התרמיל והחום / אם דברים מסתדרים רק בערך / אם הבית רחוק כחלום...' וכן הלאה. את מילות השיר הזה, כמו את מילות רבים אחרים משיריה של להקת הנח"ל, כתב אבי, יחיאל מוהר, ומשום כך לא היה לי ספק שהבית הרחוק כחלום אינו אלא ביתנו שברחוב שלמה המלך בתל אביב. במהלך הטירונות ואימוני הנח"ל המוצנח עורר בי השיר הזה טענות קשות אל אבי. החברים מסביב שרו אותו במסעות הרגליים ובריצות, ואני, נושף ומתנשף, רטנתי כל עוד רוחי בי על אבא, שכתב לו בקלילות 'לא נורא נתגבר, עוד הכול עוד הכול יסתדר', בעוד שעלי הוטל לחיות את השורות הללו הלכה למעשה".

מתוך "פרק א: החייל הוא בעצם אזרח סימפטי", "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", עלי מוהר ודוד טרטקובר.

החלק הראשון נכתב בזמן המלחמה, ההערות ב-2003.

מקל ואבן ושביל שאבד
זה סוף המסלול, זה טיפונת לבד
זהו שבר זכוכית, זה חיים וזה אור
וזה לילה זה מוות
זה חום וזה קור
זה העץ שפורח
זה שועל על הדרך
ניצן נפתח
וציפור מזמרת

זהו יער הרוח
זה סתיו וזה סלע
ושריטה ומכה

יש דברים שכאלה
והרוח נושב לו חופשי על הדרך
זה האור החלל האוויר והארץ

והגשם יבוא וישטוף כל כאב
זה המתח שתם, זו שמחה שבלב

כתף, מקום
הבשר והעצם
הסלילה של הכביש
השריקה של האבן
וטפטוף של טיפה
ונצנוץ של זהב
והטווח של החץ
ההימור והקרב
ותחתית הבאר
והשביל שאבד
זהו סוף המסלול
זו טיפונת לבד

חנית
מסמר
נקודה וניתור
וטפטוף וטיפה
זה הוא סוף הסיפור
משאית עמוסה
אור הבוקר הרך
ובאופל הליל
יריה של אקדח

ושיכשוך הנהר
ונצנוץ הכוכב
והפחד בפנים
זה אבוד וזה שב
השרטוט של הבית
הגוף במיטה
והבוץ והבוץ
והאוטו נתקע

לצוף, לשחות
להמשיך - לא לשקוע
ומעוף הכנף
חילזון, נץ גבוה
ואדום של התות
של האור
של האש
אם נחיה לא נמות
לא נמות כי נחיה

מקל ואבן
ושביל שאבד
זה הוא סוף המסלול
להיות כאן לבד.

["והגשם יבוא", במקור: אנטוניו קרלוס ז'ובים, תרגום: עלי מוהר
ויש גם ביצוע נהדר-נהדר של גידי גוב ומיקה קרני]

איך זה אכלנו כל-כך הרבה בסעודת החג - את זה אני מבין יפה; יום המחרת הוא שמפליאני, והוא-הוא זה שחושף את טיבו ההפכפך, המאכזב, הבוגדני, של האדם. רבים ודאי מכירים את התופעה - את הרגע שבו אתה קם, גדוש וחיוור מן השולחן ובלבּך שבועה חרישית: לעולם לא אוכל עוד! או לפחות יומיים! ובקול רם אתה אומר, במרירות, בתוכחה שלא ברור אל מי מכוּונת - זהו זה, תודה! עד הלאטקעס של חנוכה שום דבר בשבילי, בבקשה!

אבל כמה רפה, רופס ועלוב הוא המין האנושי. כמה אין הוא מרחיק לראות. כבר למחרת בצהריים, ולא יאוחר משתיים, אתה שוב רעב! איך זה קורה? איך זה יכול להיות? לאן נעלמו כל כיסופי הרוחניות והתפשטות הגשמיות שליוו אותך לפחות עד חצי הלילה? איפה האינטגריטי?"

[עלי מוהר, מתוך "רוק כבד (מטוגן)" מתוך "אל ימי החול" שפורסם ב"מהנעשה בעירנו" ב"העיר" ב-11.10.91, ובספר "מהנעשה בעירנו".]

הוא גורם לי לצחוק לבד בתחנות אוטובוס בבוקר, ואז אנשים מסתכלים עלי מוזר :]

גויסנו, כמו כל החטיבה, ובמשך 115 ימים ארוכים נותרנו מגויסים, תחילה ברמת הגולן ואחר כך משני עברי התעלה, כחלק מאוגדת שרון. ואולם, כל אותו זמן נשארה רוחנו אזרחית להפליא, כמעט אזרחית להכעיס. היא ניצלה כל סדק החומת הצבאיות כדי לפשוט מעליה בזריזות את המדים, גם אם הגוף נאלץ להמשיך וללבוש אותם; היא עטה על כל שהות, על כל רגע פנוי ממטלה צבאית, כדי לשוב למצבה הטבעי, האזרחי, החופשי.

זאת היתה מחאתה החשאית כנגד המלחמה שבה מצאנו את עצמנו, כנגד הצבאיות עצמה. בתוך הזמן המגויס, המשמים והמתמשך, כיתרנו לנו כיסי אוויר לנשימה, כיסי התנגדות. היינו חיילים לכל דבר, אבל רק למראית עין."

עלי מוהר, מתוך ההקדמה ל"פלוגה גימל, מחלקה שלוש: רשימות ורישומים ממלחמת יום הכיפורים", שלו ושל דוד טרטקובר.

לעשות לה נפשות, לומר שירים-רבותי-שירים, ולשכנע באותות ובמופתים, כלומר להראות שזה כדאי, זה משתלם, זה עסק טוב - כי אתה לא משקיע הרבה, לפעמים רק הרף-עין, אבל יוצא עם מלוא שללך בידך, כפרי מתוק שאתה קוטף בקלות, תוך כדי הילוך, וזורקו אל פיך."

[עלי מוהר, מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עיתון "העיר", ספטמבר 91'. מופיע גם בספר "מהנעשה בעירנו".]

כנראה בגלל צבאיותו המחוספסת המסתירה רוך נחבא, הוא הצירוף הפופולרי צור קשר, שבו משתמשות כל מיני בעלות זנב סוס בהיר שנסעו בקו 61 ביום שישי כשירד גשם, כדי ליצור קשר עם ההוא במעיל השחור שישב באלכסון מאחור והחזיר להן בבירור מבט. הצור קשר הזה כל-כך חביב אלי, עד שאינני מדלג על מודעה, ותוך כדי כך אני בודק, במין עקשנות אופטימית, חייכנית, שָמירית, אם מישהי מפצירה צור קשר גם בוותיק נעים ההליכות והמטריף שהשתרך לו במדובלל במורד נורדאו ותקע בתקווה מבטים מגניבים לכל עבר; בינתיים זה עוד לא קרה. בעיקר מכיוון שרוב קשרי המבט האלה נוצרים, על-פי התרשמותי רבַּת השנים, דווקא בקווי אוטובוס שאין לי המזל לנסוע בהם. אבל אני ממשיך להסתכל."

[מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עלי מוהר, עיתון "העיר", דצמבר 89']

הוא הזמן שאחרי הפיגוע (השני) בירושלים, ואחרי הפיצוץ בדיזנגוף סנטר, ולפני הפיגוע ב...?"

[עלי מוהר, בטור מ-96'.

נשבעת שבלי מסרים פוליטיים חבויים או משהו כזה]

ורוד עם קורט תכלת

 זה יהיה מפנה חשוב

 ולדעתי גם רב תועלת.

הו ילד, הו ילד

אתה תפתח בי דלת

לחדרים שנסגרו מזמן.

אם יוולד לי ילד

אביגדור או קוהלת,

אני אסביר לו את ההבדל

 בין סתם יונה ובין צוצלת

 הו ילד, הו ילד,

אני חושב עליך

וכבר עולה בי אמהוּת

גברית.

(...)

 ואני כבר יודע

שכשאהיה בן מאה

הוא כבר לא יהיה כל כך קטן...

כל יום אני אקח אותו לשחק, להשתעשע

אם נרצה נלך גם לסרט

 ואם לא אז לא

ואני ארצה לספר איך הייתי בגילו."

[עלי מוהר]