וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלֵךְ

וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרַיִךְ

כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלִי

וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי

כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ

וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ

[כשצלצלת רעד קולך/נתן זך]

הַחַיָּט שֶׁלִּי הוּא נֶגֶד פְּרֵדָה.

לָכֵן, כָּךְ אמר, לֹא יִסַּע עוֹד, אֵינוֹ

רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִבִּתּוֹ הַיְּחִידָה. הוּא בְּהֶחְלֵט

נֶגֶד פְרֵדָה.

פַּעַם נִפְרַד מֵאִשְתוֹ וְאוֹתָה

שוּב לֹא  רָאָה (אוֹשְוֵיץ). נִפְרַד

מִשָּׁלֹשׁ אַחֲיוֹתָיו וְאַף אוֹתָן

לֹא רָאָה (בּוּכֶנְוַאלְד). פַּעַם

נִפְרַד מֵאִמּוֹ (אָבִיו מֵת בְּשֵׂיבָה

טוֹבָה). עַכְשָׁיו הוּא

נֶגֶד פְּרֵדָה.

נתן זך

את חייכת במלוא שפתייך ובידרת את שערך

ואמרת לי שחייך התרגלו כבר לחייך

ואמרת לי שחייך כבר אינם מה שהיו -

לפעמים את כבר צוחקת

לא תמיד את לבדך.

וראיתי את השקט

וניחשתי את הכאב

ואמרתי: זה בסדר, לא צריך להתאהב

ואפשר לחיות גם ככה

ואפשר בכלל לחיות

גם בלי אושר, בלי לדעת בשביל מי ומה ואיך

נתן זך

אני מתחיל להטיל ספק
אם אמנם אזכה כאן
למה שביני לבין עצמי
כיניתי בשם אושר.

מעולם לא הטלתי ספק
אבל ערב ריק ממשאלה
מגניב ללבי את הספק
כמוהו ידעו בוודאי גם
מטפסי ההרים הגדולים
בראותם את הפסגה הלבנה מושלגת
וחזם ריק מטיפוס, ריק מהרים.

[הפעם הראשונה/נתן זך. ויש גם ביצוע ממש יפה של שלמה יידוב].

כְּשֶׁאָמְרָה לִי נַעֲרָתִי

לֵךְ

יָרַדְתִּי לָרְחוֹב לְהִתְהַלֵּךְ

וְהָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ

מִסְתַּבֵּךְ וְהוֹלֵךְ

וְהוֹלֵךְ וְהוֹלֵךְ  וּמִסְתַּבֵּךְ"

[שיר ערב/ נתן זך]

לאן הלכה אהבתי. הקיץ
עובר. כל רוח עובר זוכר יותר ממני
לאן, לאן הלכה אהבתי. בינתיים אני יושב
בקפה ופותר תשבץ. הרדיו
מנגן. ועל העץ משהו מקפץ,
זע, נע, ובחזרה. לאן,
לאן הלכה. נעלמה. בינתיים
אני כאן. על המכנסיים פרורי
אפר, בראש מחשבת ספר, והעיניים,
כרגיל, אחרי נערות טיפשיות. בשקדנות
אני מגלגל את הזכרונות כאגוזים
במשחק. לאן, לאן. הכל נמחק. בשעת הדחק
ישנו תמיד אני. כל כך לידי
עד שיכולתי כמעט לגעת בו ביד
הרושמת ציפורים משועממות
ולטאות לא מוצלחות
על פיסת נייר
שמצאתי במקרה בתיק
מבלוק שלקחתי ב"דביר".

[נתן זך.]