"האם תקני פעם בינה, אן?" שאלה מרילה, בהיודע לה דבר המקרה על הבריכה.

"אה, כן, מרילה, סבורה אני, כי אקנה," החזירה אן מתוך ביטחון. "חושבת אני, כי יש לי עכשיו הסיכויים המזהירים ביותר להיעשות נבונה."

"איני רואה כיצד יוכל להתרחש נס זה," אמרה מרילה.

 "הנה גם היום למדתי לקח טוב," הסבירה אן. "נוכחתי לדעת, כי אין כל טעם לנסות להיות רומנטית באבונלי. דבר זה חשוב היה ומקובל לפני מאות בשנים בקמלוט רבת המגדלים, אבל בימינו אלה אינם מעריכים ביותר את הרומטיות. בטוחה אני, מרילה, כי בקרוב תראי בי התקדמות גדולה גם במובן הזה."

"מי יתן והיה כן," אמרה מרילה מתוך פקפוק.

 אולם מתי, אשר ישב כל הזמן שותק בפינה, שם את ידו על כתפה של אן בצאת מרילה את החדר.

"אל תותרי על כל הרומנטיות שלך, אן," לחש מתוך בישנות.

"משהו ממנה - לא יותר מדי כמובן - הוא דבר טוב. על הכל על תותרי, אן."

[מתוך "האסופית"\לוסי מ. מונטגומרי]

גילברט צחק והידק את אחיזתו ביד הנערית שענדה את טבעתו. טבעת האירוסין של אן היתה מעגל של פנינים. היא סירבה לענוד יהלום.

"מעולם לא אהבתי יהלומים, מאז שגיליתי שגונם איננו הארגמן המקסים שעליו חלמתי. תמיד הם מזכירים לי את אכזבתי הישנה."

"אך הפנינים מסמלות דמעות, כך אומרת האגדה העתיקה," מחה גילברט.

"אינני פוחדת מכך. ודמעות יכולות להיות גם של אושר, כמו של עצב. ברגעים המאושרים ביותר שלי עמדו דמעות בעיניי - כשמרילה אמרה לי שאוכל להישאר בחווה הירוקה - כשמתיו נתן לי את השמלה היפה הראשונה שהיתה לי מימיי - כששמעתי שאתה עומד להחלים מן המחלה. תן לי איפוא פנינים לטבעת אירוסינו, גילברט, ואני אקבל באהבה את צער החיים עם שמחתם."

[בית החלומות של אן, לוסי מוד מונטגומרי.]

עלינו לנסות ולתקן את דרכיו של דיווי בבית," אמרה אן בעליזות. "עם כל חסרונותיו, הוא ברנש קטן וחביב. איני יכולה שלא לאהוב אותו. מרילה, אולי זה נורא לומר דבר כזה, אך למען האמת אני אוהבת את דיווי יותר מאשר את דורה, למרות שהיא טובה כל כך."

"איני בטוחה אם אני עצמי לא מרגישה כך," הודתה מרילה במפתיע. "אך אין זה צודק, כי דורה אינה גורמת שום טרחה. אי אפשר להעלות על הדעת ילדה צייתנית ממנה. כמעט שלא מרגישים אותה בבית."

"דורה היא יותר מדי טובה," אמרה אן. "היא תתנהג כראוי גם אם איש לא יאמר לה מה לעשות. היא נולדה מחונכת, כך שאינה זקוקה לנו. נראה לי שאנו תמיד אוהבים יותר את האנשים הזקוקים לנו, ודיווי זקוק לנו עד מאוד."

"אין ספק שהוא זקוק למשהו," הסכימה מרילה. "רייצ'ל לינד היתה אומרת שהוא זקוק להלקאה הגונה."

[אן מאבונלי, לוסי מוד מונטגומרי.]

את מרת ספנסר מה צבע אותן באדום, והיא השיבה שאינה יודעת ושלמען השם לא אשאל אותה עוד שאלות."

[האסופית, לוסי מוד מונטגומרי.]