ניסה לנחש איפה הוא היה בתאריך שבו היא הפקידה את התרמיל. שיעשע אותו לחשוב שהיה אי-פעם זמן שהוא לא ידע עליה דבר. כמו, נניח, השנים הרבות שבהן אמא ואבא שלו התגוררו באותה עיר, ולא ידעו כלום אחד על השנייה, ואולי אפילו נפגשו במקרה ברחוב, בקולנוע, ולא תיארו לעצמם שיגיע זמן שיהיו להם שלושה ילדים ביחד.

אבל מה באמת הוא עשה אז, ביום שהיא הפקידה את התרמיל? שוב בדק את התאריך. זה היה עדיין בתחילת החופש הגדול. מה כבר היה יכול לעשות אז. כל-כך ריקים נראו לו כעת החיים שלו בהשוואה ליומיים האחרונים, המחושמלים בתמר.

ולא רק ריקים: היה נדמה לו שעד שהיא נכנסה לחייו, הוא היה עושה דברים באופן כמעט מכני, אוטומטי, בלי להרהר בהם, ובלי להרגיש ממש. מאז אתמול, כל דבר שקורה לו, כל אדם שהוא פוגש, כל מחשבה שלו - הכל מחובר ומקושר יחד לאיזה מרכז אחד, עמוק, מלא חיים.

מישהו לרוץ איתו/דויד גרוסמן

מנסה להתכווץ ככל יכולתה, חולמת אולי שהיא קטנה, עדינה.

תמר הביטה בה, נזכרה איך שלי קיבלה אותה אתמול, באיזו טבעיות לקחה אותה לחדרה ושוחחה איתה ושימחה אותה, ולא עשתה עניין, לא מהחשדנות של תמר, ובעיקר לא מהמעצורים הרגילים שיש לה בפגישות עם אנשים חדשים.

אנשים שקל להם אתי, חשבה בזמן שקשרה שרוכים - אני נורא מעריכה את התכונה הזאת אצלם."


[מתוך "מישהו לרוץ אתו"\דויד גרוסמן]

"... אולי זו סתם הרתיעה שלה מזרים, לחשו המחשבות שלה, ואוליזה מה שהיא תמיד, הקושי הארור להתחבר, למהול את עצמה באחרים, להתפשר איתם על שפה משותפת ..... מה את חושבת, שאני לא רוצה? אבל ככה עשו אותי, לא מצליחה להתחבר באמת לאף אחד. עובדה. כאילו חסר לי החלק הזה בנשמה שנצמד. כמו בלגו. שנצמד ממש למישהו אחר? בסוף הכל מתפרק לי. חוזר לאפס. משפחה, חברים, הכל."

(עמ' 96)

"...פתאום-איך אמא שלו אומרת-הרגיש שהוא מתמלא שמחה עד קנוקנות אוזניו"

(עמ' 215)

"...ובלי טיפת מושג איך לעשות שהעתיד שלה יתחיל כבר סוף סוף"

(עמ' 219)

שניהם שמו לב ששי לובש תחתוני בוקסר של סנופי, ושניהם בהו בהם, ואחר כך הבזיקו ביניהם מבטים, לאשר שזה באמת זה, סנופי באמצע כל זה.