בקומה שלישית, חזית, ומנסה להבין מה הדעה שלי בקשר לזה. אני מוזר קצת בקטע הזה של הדעות. לפעמים באים אלינו חברים ביום שישי ומתווכחים על כל מיני דברים, בהתרגשות. פעם אחת אפילו מישהו קם באמצע כועס והלך הביתה. וכל הזמן הזה אני רק יושב לידם, ומסתכל בטלווזיה, בלי ווליום, קורא את הכתוביות. לפעמים בלהט הוויכוח, מישהו עוד יכול לשאול אותי מה אני חושב. ואז אני לרוב עושה כאילו שאני חושב, מתקשה לנסח, ותמיד יש איזה אחד שמנצל את זה ומתפרץ.

אבל שם מדובר בדעה שלי בנושאים יותר כללים, פוליטיקה וכאלה, וכאן זה בכך זאץ חברה שלי, ולא סתם, ערומה. כדאי מאד, אני חושב, שתהיה לי דעה.

['חברה שלי ערומה', מתוך אניהו של אתגר קרת.]

ואלה שרצית ישקו לך, ואלה שלא - ילחצו את היד. ורק הוא יישאר, הגבר שאיתו את חיה, יפה ומבין מתמיד. אם תרצי תעשו אהבה, או שיעשה את גופך בשמן, שנרקח בחנות, לפי מרשם מיוחד. אם רק תבקשי, יעמעם את נורת ההלוגן ותשבו חבוקים בדממה, ממתינים לזריחה.

באותו ערב קסום, גם אני אהיה שם, אשתנה מילק שייק וניל, אחייך חיוך אמיתי, אטעם אוכל מדהים. אם רצית - אנשק לך, או שאולי רק סתם, אלחץ את היד . . . . . . . . " 

['היום יום הולדתך' מתוך צינורות\אתגר קרת.]

מיוחד כזה עכשיו, רגוע. יופי שיש רק לישֵנים, אבל לא לכולם. ולרגע יש לו חשק לקחת אותה ככה, כמו שהיא, להכניס אותה לבקבוק ולשמור אותה ליד המיטה שלו, כמו הבקבוקים האלה עם הציורים בחול, שפעם היו מביאים מסיני. כמו האור הקטן של ילדים שמפחדים לישון בחושך לבד.

[מתוך הסיפור הקצר "בקבוק" של אתגר קרת. מופיע בספרו "אניהו".]

שמוכר המַאלבִּי הצית את התלת-אופן שלו והלך הביתה, שהטייפים בדוכני הקסטות מסביב נשברו מכאב, שאפילו החיילים אשר המתינו בעיניים עייפות לא חייכו בחזרם הביתה, אפילו הם היו עצובים. אני מצאתי ספסל תחנה נטוש, נשכבתי ועצמתי עיניים. החורים בכרטיסייה שבכיסי המשיכו להיראות כמו סתם חורים.

[מתוך הסיפור הקצר "הלילה בו מתו האוטובוסים" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]

הצחוק הגיע איפה שהוא מעליי. הרמתי את הראש, ושם היא הייתה, תלויה הפוך, רגליה היחפות מחוברות לתקרת הסלון הגבוהה. הסתכלתי עליה המום. "תגידי, את מטורפת?" שאלתי. היא לא ענתה, רק חייכה. החיוך שלה נראה טבעי כל-כך, כשהייתה תלויה כך הפוכה, כאילו השפתיים נמתחות ללא מאמץ מעוצמת כוח המשיכה בלבד. "אל תדאגי, אני אוריד אותך," אמרתי, ושלפתי את הספרים מהמדף. ערמתי כמה כרכי אנציקלופדיה זה על זה וטיפסתי עליהם. "זה אולי יכאב קצת," אמרתי, מנסה לשמור את שיווי המשקל בראש הערמה. היא המשיכה לחייך. משכתי בכל כוחי אבל כלום לא קרה. ירדתי מערמת הספרים בזהירות. "אל תדאגי," אמרתי, "אני אלך להתקשר מהשכנים, לקרוא לעזרה." "בסדר," צחקה, "אני לא הולכת לשום מקום." צחקתי גם אני. היא הייתה כל-כך יפה ולא הגיונית, תלויה כך במהופך מהתקרה. שערה הארוך פוזר כלפי מטה, שדיה מעוצבים כצמד טיפות מים נוטפות מתחת לחולצת הטריקו הלבנה. כל-כך יפה. עליתי על ערמת הספרים ונשקתי לה. הרגשתי את לשונה נוגעת בשלי, את הספרים נהדפים מתחת רגליי, את עצמי מרחף באוויר, לא נוגע בכלום, תלוי רק בשפתיה.

[מתוך הסיפור הקצר "דבק מטורף" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]

"סליחה, 'לדיראון עולם', זה עם עי"ן או עם אל"ף?"

"אני חושב שעם אל"ף."

(פאוזה)

"...אולי זה עם עין!"

"תגידי, מה זה 'לדיראון עולם'?" "לדיראון עולם? זה משהו רע, שנמשך ונמשך ונמשך... ואף פעם לא נגמר."

"'לדיראון עולם' זה עם אל"ף. שאלתי את חברה שלי."

"אהה."

"אבל את יכולה לכתוב במקום זה 'לתמיד'. זה פחות עצוב. יותר אופטימי."

[מתוך "מדוזות", אתגר קרת ושירה גפן]