ניקח כמה חפצים ונעזוב. ברקע תתנגן מנגינה מהסוג שרק אני יכולה למצוא, הגשם ינקוש על החלון בפסטורליות, ואנו נביט בנוגות על מה שאנחנו משאירים מאחורינו. בוא נצא לקור המקפיא, נתכסה בצעיפים ססגוניים ונשוטט ברחובות כשני ילדים אבודים, נמציא לעצמנו חיים חדשים ומסתוריים להפליא, נתמודד עם העולם יחד. בוא נסתובב עד שאתעייף קצת ונשב באיזשהי פינת רחוב, ניתן לגשם לשטוף את הניכור והציניות העוטפים אותנו בשגרת היומיום, נחדול מלהתקיים זה אצל זו. בוא נעלם מכאן, ניקח איזה כדור שיקח אותנו לשמיים ולגיהנום בחזרה, נתדווה על הסודות הכי כמוסים שלנו, נתחרט על כל מה שעוד לא עשינו ועל כל מה שנעשה, נבטיח הבטחות שלא נקיים לעולם. בוא נשמע את כל השירים ונקרא את כל הספרים ונטעם את כל הטעמים ונראה את כל הצבעים ונפגוש את כל האנשים ונרגיש את כל הרגשות. בוא נלך, נו, בוא נפסיק לנסות להבין את העולם המטורף הזה, בוא נפרוץ את כל המחסומים, בוא תתאהב בי יותר ממה שאי פעם אהבת ותשנא אותי יותר ממה שאי פעם שנאת. בוא נחטא, בוא נשרוף, בוא נפסיק לפחד. בוא נרגיש הכי גדולים והכי קטנים, בוא נבכה עד שיגמרו לנו העיניים ונצחק עד שיגמרו לנו הריאות. בוא נראה את השדות, את הימים, בוא נראה איך קמים ונופלים ההרים, בוא נראה אדום אמיתי של שלכת ולבן אמיתי של כפור. בוא נמצא פתרונות לשאלות שאף אחד לא שאל עדיין קודם.

בוא נאכל ונשתה ונחיה ונרצה ונחשוב ונאהב ונמות.

אולי מחר, בעצם.

עכשיו בוא נלך לישון.

בוא- היידי מיסט

(אין לי מושג מאיפה הקטע הזה ומי זו היידי מיסט, לקחתי את הקטע הזה מאיזשהו בלוג ממזמן. אם מישהו רוצה לעדכן אותי אני אשמח. בינתיים אני פשוט שמה את זה בקטוגריית בלוגים.) 

רכה ומסוכנת מאוד.

תוך ליטוף מלמלה שאני מנשק נעים ובלבי חשבתי שזה אנחנו ולא אני, אבל עניתי רק שהיא טעימה."

צקלון, מכאן.

and i remember thinking that every adult i knew when i was little,  was sort of crazy when it came to time. they all were so sure it was moving faster and faster... but i felt like it was taking slow steps... especially those couple of weeks before my birthday... time was under snow, moving slowly... and the day could never come soon enough...

and then it started visiting sooner and sooner... and now, i don't think the adults were so crazy anymore... i just think kids get lucky... they have a time grandparent that slips them an extra 20hours and says "Don't go spending them all in one place..."  Or a time bartender who pours them tall, nothing watered down, high quality top-shelf time... who says to them "Here kid. Here's one on the house...".

Regina Spektor.

ואני זוכרת שחשבתי שכל מבוגר שהכרתי כילדה, היה קצת משוגע כשזה הגיע לזמן. הם היו כל-כך בטוחים שהוא עובר יותר ויותר מהר. אבל אני הרגשתי שהזמן צעד באיטיות. במיוחד השבועות האלה שלפני יום ההולדת שלי. הזמן היה מתחת לשלג, נע לאיטו, והיום לא יכל להגיע מהר מספיק.

אבל אז היום הזה התחיל לבקר בתדירות הולכת וגוברת. ועכשיו, אני כבר לא חושבת שהמבוגרים היו כל-כך משוגעים. אני פשוט חושבת שילדים הם ברי מזל. יש להם סב-זמן שמחליק להם עוד עשרים שעות ואומר, "אל תלך לבזבז אותם במקום אחד", או ברמן שמוזג להם זמן באיכות מצוינת, לא מהול במים. כזה שאומר להם, "הנה, ילד, זה על הבית".

"הספר החדש, Conrad's Fate, אף הוא שייך לאותה סדרה, מתקיים בשנה שבה קריסטופר צ'אנט הוא בן 15, גיל שבספריה של ג'ונס נחשב גיל בעייתי מאוד בו אנשים עושים הרבה שטויות שעליהן הם עתידים להתחרט. לקוראים המתלוננים על כך שג'ואן רולינג מחייבת אותם לחכות שנים בין ספר לספר, שימו לב: "חיי קסם" יצא לאור לפני 28 שנה. זאת המתנה ארוכה.
בן זוגי היקר כבר מוכן נפשית לכך שכשאתחיל לקרוא את הספר, העולם מבחינתי יכול לחדול להתקיים, אני אשכח לאכול ולהתרחץ ולישון, ולא ארים את האף מהספר עד שלא אגמור לקרוא אותו. מזל שיש עוד מבוגרים אחראים בסביבה כדי שיהיה מי שיחליף לילדים חיתולים ויאכיל אותם קצת."

[מתוך "עוד דף אחד ודי", הבלוג של גילי בר-הלל]

(אני שונאת את הרגעים שניראה  שאין מקום להניח עולם שלם שניבנה רק בתוכי. המציאות ממשיכה ורק אני מתעקשת להתקע באותם מקומות שהממשות כבר לא חלק בהם.)

פה

שהמלחמה הזאת עשתה להם לרצות לעזוב את הארץ, לפחות לרגע אחד או שניים. זה קרה גם לי, כשהמשטרה עצרה סטודנטים ממכללת רמת גן רק בגלל שהם ערבים ושהם מחו על המלחמה. אחרי זה השוטרים גם שיקרו (שיקרו.) ואמרו שאחד העצורים תקף אותם, כשכל האנשים שהיו שם ראו בבירור איך הם עוצרים אותו בזמן שהוא מנסה לקחת את התרופה נגד אפילפסיה שלו. זה עשה לי כזה גועל נפש, כזה ייאוש וחוסר אונים, שלא רציתי יותר להלחם. אמרתי לעצמי שמה, מה אני יכול לעשות נגד הדבר הזה, את מי אני מנסה להציל פה, איזה סיכוי יש לי להתנגד לזה, לשנות את זה. זה לא שלי הדבר הזה. זה לא שלי. אני רק רוצה לחתוך מכאן, ושישארו הם עם החרא שהם מייצרים. כל כך רוצים להרוג ולהיהרג, אז יאללה, שיהיה לכם במזל. אני לא יכול להשאר כאן.

[...]

יש לי חבר שחתך. גר בניו-יורק, עם האישה המעולה והילדה הממתקית שלו. עובד בבנק, כמתכנת באווירה מתמטיקאית. הוא נולד בנורילסק, העיר הכי צפונית בסיביר, ועד שהכרתי אותו, בקורס קציני קשר, הוא כבר ידע עברית מדהימה בעושר וברגישות שלה. רוצה להגיד שהוא כבר התאמן על חיתוך. מי שחתך פעם אחת, יודע שאפשר, שעם כל גווני האפור שמתלווים לזה, יש לכל אחד ארץ אחרת. בשלושת השבועות של המלחמה, כשהוא בניו יורק, הטירוף של המלחמה קצת רופף לו את העצבים. רב עם ההורים של אשתו בצעקות וקרס. "הם בטח חושבים שאני לא הכי יציב עכשיו. מה שלא רחוק מהאמת," הוא אמר לי. נשארה לו הישראל בבטן. הוא בחיים לא יחזור לכאן.

[...]

היה משהו בלהיות איש שמאל במלחמת קונצנזוס שכזו, שקצת גרם לי לפתוח מחדש את תפיסת העולם שלי, את הראייה שלי את החיים שלי, למי הם שייכים ומה אני עושה איתם מעכשיו. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, כמו שאמר סבא אריק, אבל פתאום נראה לי קצת גדול עלי להשאר עם הדבר הזה שגיליתי על ישראל בבטן, ולהמשיך לחיות את החיים שלי כאן כאילו כלום. זה הכי נשמע כמו המערכון ההוא של החמישיה, שהויברגר מציג לקהל את האישה שרק עכשיו גילתה שיש כאן עוד עם, פלסטינים. כן, גיליתי שיש כאן עוד עם, ישראלים, עם מדינה משלהם והכל, חלקה מחוץ לתל אביב, וזו מדינה די נוראה. גזענית, שונאת, מפלה, מתעמרת. [...]. ואתם יודעים, זה לא באמת שגיליתי את הכל אתמול בבוקר. אבל פתאום זה נהיה אצלי נוכח מכדי להסתיר, מכדי להתעלם. לא רוצה. לא מתאים לי לחיות את החיים שלי בצד הדברים האלה בלי להתייחס אליהם.

בפיזיולוגיה של המוח למדתי פעם שיש מערכת עצבים אוטונומית, שלא צריכה את המוח המודע שיגיד לה לפעול. זו המערכת שאומרת ללב לפעום. זו גם המערכת שפועלת אוטומטית במצבים של איום קיצוני, מצבים שמכונים fight or flight. להילחם או לברוח. אני מרגיש שמה שקורה פה איים עלי מספיק בשביל שהדילמה הזו תקבל את קדמת הבמה. אי אפשר עוד סתם לנשום, להסתפק בעליה ובירידה של בית החזה. יש צל גדול שמרחף מעל החיים שלי."

(מתוך הבלוג http://idov.co.il/?p=717)

"הספר מסופר מנקודת מבטה של הילדה במשפחה, שנולדה אחרי שהחתול היה כבר בן בית. מולי החתול היה חבר למשחקיה וישן איתה בכל לילה במיטה, אבל ככל שהיא גדלה כך הלך מולי והזדקן, עד שמת. כשהגענו למשפט שבו מודיעה הילדה שמולי מת בלילה, טלי פרצה בבכי קורע לב, והיה קשה להרגיעה. נדמה לי שלא פחות משחשה הזדהות עם הסיפור וצער על מותו של מולי, היא היתה המומה להיתקל בספר שלא בוחל מעיסוק ישיר במוות. אולי היא חשבה שספרים לילדים לא אמורים להיות כאלה.

אני לפעמים מבטיחה לה, כשרואים סרטים מצויירים ויש קטע מותח ומפחיד, שבסוף הכל יהיה טוב. אני מניחה שהיא פשוט לא הביאה בחשבון שיכול להיות ספר שבו בסוף הגיבור הראשי מת.

התנצלתי עמוקות בפני טלי ואמרתי לה שלא ידעתי שהספר ישפיע עליה ככה, ולא רציתי לגרום לה לבכות לפני השינה.

"תשימי על הספר הזה מדבקה," היא התייפחה, "ותכתבי עליה: 'לא להקריא כי הספר הזה גורם לטלי לבכות'."

[מתוך הבלוג של גילי בר-הלל באתר "רשימות"]

"[...] תמיד הייתי ילדת ה"אבל". עשיתי הכל, אבל הייתה לי פוביה למילה "אבל". כאילו שהיא נבנתה מרצף של תחושות רעות, כאילו היא באה כהכנה לכל מה שאצטרך לשמוע אחריה. כל הרע, מתוך הטוב. אז "אני מוותר" זה שילוב מילים יפה. אולי אפילו שילוב מנצח. קצת פחות אומנם מ"אני אוהב". אבל אולי זה בסך הכל מנוגד זה לזה. [...] אז וויתרת על ילדת ה"אבל", וויתרת עליי. צמד המילים הזה שתיאר אותי באופן כל כך מושלם, נראה לפתע קצת עצוב. אני רציתי שבפעם הראשונה מישהו יוכל לבוא ולהפריד בין שתי המילים האלה. אתה בכל זאת בחרת לוותר על ילדת ה"אבל". אני מצידי רציתי שתוותר רק על ה"אבל"."

מתוך הבלוג הזה.

.You may live your past, or you may leave your past

"אבל מעטי המעטים שמצליחים איכשהו להשתרבב לתוך הבלה-בלה-לנד המקושקש של נפשותנו (נפשי, על כל פנים) מתגלים כבעלי יכולת פלאית לגרום לעיתים לתחושת בדידות עצומה,שכוחה רב יותר מאשר הבדידות האנמית, התפלה והנעימה שהייתה בלעדיהם."

[מתוך תגובה לפוסט בבלוג הנפלא הזה
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=14049]

המרדף אחר בריאות הוא כל כך חולני

כמו כמה שהשאיפה לאושר עצובה

כמו שהניסיון לברוח מה"לבד" היא הדרך הבודדה ביותר.

אני תעיתי כבר בבקשה לחלוק בדידות

ורציתי לחלוק עם גוף אחר את האבן הקרה במרכז הבטן

ברצון לחלוק את שסוגר עצמו בתוכו

סגרתי עצמי בו

במקום

הכי חולני

עצוב

ובודד

~

מכאן

אמו של דייויד קופרפילד

מתה עליו

כשהיה בן אחד-עשרה.

זו שיושבת לידי בסדנא

מתה עליו

עד היום.

היא אומרת:

"דיקנס הזה, אין עליו!"

אני אומרת: "יש,

לפחות שש

רגלים של אדמה"

[מבית היוצר של ג'יין, מהפוסט הזה.]

And then I woke up.

(חלמתי חלום, את יודעת. חלום שונה. כן, זאת המילה המתאימה לתאר אותו. שונה, כי אף על פי שזכורים לי כמה חלומות שדומים לאחרון במעורפל - ולעיתים רחוקות אני זוכרת חלומות - אף אחד מהם לא היה החלום הזה. לא אספר לך בדיוק מה היה בו. כאמור, יתדות החלום נעקרים במהרה מהַכָּרָתִי, ובנוסף שמעתי שתיאורי-חלום הם מהמשעממים שבסיפורים. אבל אולי כן תשמחי להכיר את הפיות אדומות-השיער והבריטים משוגעי-השיער שהופיעו בו, את היפהפיות הבוכות ואת הקהלים הצוחקים, את מחיאות הכפיים ואת מגוון דמויות הרקע הצבעוניות, שחלקן מככבות בחלומות קודמים שלי.

נכון שלא היה בו גשם, לא תמיד חייכתי ובכלל לא הרגשתי יפה ומרי-סואית כפי שניתן היה לצפות מחלומות - אבל אני אומרת לך, בכלל לא מתחשק לי לקום ולצחצח שיניים.)