סוף העניין העגום הזה. שלט מעל חנות סגורה התנדנד. היא האזינה לקול החריקה הדקיק והעצוב, שלא היה קולה של הרוח או המתכת אלא דומה שבקע מתוך הקיר.
'באמת האמנת שנצליח?' אמרה.
הוא משך בכתפיו. 'לא יודע.'
'אז למה באת אתי לכאן, אלכס? למה בזבזת זמן יקר, שעכשיו הוא אפילו יקר לך עוד יותר?'
הוא הניח את ידו על ידה, שנחה על שפת המזרקה. 'לא הייתי מסוגל לאכזב אותך.'
'אותי?'
'כן, אותך. את האמנת בי. וכל-כך רצית.'

היא משכה את ידה מידו, שהיתה קרה ויבשה. 'אתה לא אכזבת אותי, אלכס. זאת לא אשמתך ולא אשמתי. הכל באשמת אלנה הפסיכית.'
אך שניהם ידעו שאין זה נכון.
'כשהסתכלתי בעיניים שלך בבית-החולים,' אמר אלכס, 'ראיתי את עצמי כמו שהייתי פעם. זה היה כל-כך יפה, שלא יכולתי לסרב לזה. רציתי להמשיך להסתכל.'"

[מתוך "מכונת הנצח של אלכס"\הגר ינאי]

היא עמדה מחוץ לחורבה שלו. היא שמעה אותו בפנים, כבר ער. היא נקשה בדלת. הוא הופיע ונעמד בפתח. מאחוריו היא ראתה נר זעיר וספרים פתוחים. הוא המתין. היא הביטה בו. ואז הפנתה את מבטה.

הוא היה יפה מידי.

"אני אוהבת אותך," אמרה מרגנית. "אני יודעת שזה בטח קצת מפתיע, מפני שעד כה רק בזתי לך והשפלתי אותך ולעגתי לך, אבל אני אוהבת אותך כבר כמה שעות עכשיו, וכל שנייה, יותר. לפני שעה חשבתי שאני אוהבת אותך יותר מכפי שאישה כלשהי אהבה פעם גבר, אבל חצי שעה לאחר מכן ידעתי שמה שהרגשתי קודם היה כאין וכאפס לעומת מה שהרגשתי באותו רגע. אבל עשר דקות אחר כך הבנתי שכל האהבה הקודמת שלי היא שלולית לעומת האוקיאנוס הגואש לפני סערה. העיניים שלך הן כאלה, ידעת? טוב, עכשיו אתה יודע. לפני כמה דקות הייתי? עשרים? כבר תיארתי את רגשותי עד אז? לא משנה." מרגנית עדיין לא היתה מסוגלת להביט בו. השמש עלתה עכשיו מאחוריה; היא חשה בחומה על גבה, וזה נסך בה אומץ. "אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי לפני עשרים דקות, שאי אפשר בכלל להשוות. אני אוהבת אותך עכשיו כל כך הרבה יותר מאשר אהבתי כשפתחת את דלת הבקתה שלך, שאי אפשר בכלל להשוות. אין מקום אצלי בגוף לשום דבר מלבדך. הזרועות שלי אוהבות אותך, האוזניים שלי מעריצות אותך, הברכיים שלי רועדות מרוב חיבה עיוורת. המוח שלי מתחנן שתבקש ממנו משהו כדי שיוכל לציית. אתה רוצה שאלך אחריך עד סוף ימיך? אני אעשה את זה. אתה רוצה שאזחל? אני אזחל. אני אשתוק בשבילך ואשיר בשבילך, או אם אתה רעב תן לי להביא לך אוכל, או אם אתה צמא וכלום לא ירווה אותך חוץ מיין ערבי, אני אלך לערב, למרות שהיא בצד השני של העולם, ואביא לך בקבוק לארוחת הצהריים. כל דבר שאוכל לעשות למענך, אעשה; כל דבר שלא אדע לעשות, אני אלמד למענך. אני יודעת שלא אוכל להתחרות מול הרוזנת ביכולת או חוכמה או משיכה, ואני ראיתי את המבטים שהיא נעצה בך. אבל תזכור, בבקשה, שהיא מבוגרת ויש לה עניינים אחרים, בעוד שאני בת שבע-עשרה והעניין היחידי שלי הוא בך. וסטלי יקר – אף פעם לא קראתי לך ככה, נכון? – וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, וסטלי, - וסטלי יקר, וסטלי נערץ, וסטלי מתוק ומושלם, תלחש שיש לי סיכוי לזכות באהבתך." ובמילים אלה, העזה לעשות את הדבר האמיץ ביותר שעשתה מעולם:

היא הביטה ישר לתוך עיניו.

הוא סגר את הדלת בפניה.

ללא מילה.

ללא מילה.

הלב שלי מפרפר לי באופן מוחשי לגמרי. בכלל, יותר ויותר ויותר קורה לי שדפיקות לב אמיתיות אני מרגיש רק כשאני מדמיין. הנה שוב, מפרפר. ידעת שיש ציפור כזאת פרפור?

אם נוגעים בה נגיעה אחת קלה בחזה, הלב שלה מפסיק לפעום והיא מתה. עם הציפור הזאת אסור לעשות אף תנועה לא נכונה, כי כל טעות קטנה שולחת הדף קל ללב שלה והוא פשוט מפסיק לפעום. לו יכולתי לקנות פרפור כזה. בעצם, שניים. לא: להקה של פרפורים. הייתי נותן להם לעופף פה מעל מה שאני כותב לך, שיהיו גלאי-שקר חיים כמו הקנריות שגילו צליפות של גאז במכרות. תתארי לך: מלה אחת כוזבת או לא מדויקת, או סתם אדישה- נופלת ציפור מתה על הדף.

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן, עמ' 19

הִבְרִיל כְבָר, זַחְלָצִים קְלִיחִים חָגְווּ וְעָגוּ בַשְבִילֵל, מַסִים הָיוּ הַסְמַרְלַחִים וְחֶזְרוֹנִי צִרְלֵל.

”'זָהֵר מִגֶבֶרִיק, בָחוּר! שִנָיו נוֹשְכוֹת, טָפְרוֹ חָזָק! 'זָהֵר מִגַבְגַב עָף, וְסוּר מִבַנְדֶרְצְבַט הַזָף!“

נָטַל חַרְבּוֹ הַסַרְפִלִית, זְמָן רַב חִפֵשׂ צָרוֹ מִשּׁחוּר, וְנָח לוֹ שָם, תַחַת עֵץ טַמְטַם, שָקוּעַ בְהִרְהוּר.

וּבְעוֹד הוּא מְהַרְהֵר בְאוּס, הַגֶבֶרִיק, עֵינָיו רוֹשְפוֹת, בָא שָף בַיַעַר הַקָסוּס, בַרְבֵק בְהַתְקָפוּת.

אַחַת, אַחַת, חָבַט בַחַד, חַרְבּוֹ סִרְפֵל, בִקְנִיק וּקְנָק! הִפִיל חָלָל, ראשׁו שָלַל, דָהַר, גָלַפְ, רָחַק.

”הָרַגְתָ אֶת הַגֶבֶרִיק? בּוֹא אֲחַבֶקְךָ, בֵן מֵהֵל! זֶה יוֹם שָהִיא! יְהוֹ! יְהִי!“ צָחַר בְקוֹל צוֹהֵל.

הִבְרִיל כְבָר, זַחְלָצִים קְלִיחִים חָגְווּ וְעָגוּ בַשְבִילֵל, מַסִים הָיוּ הַסְמַרְלַחִים וְחֶזְרוֹנִי צִרְלֵל.

[מבעד למראה ומה אליס מצאה שם/ לואיס קרול]

העיניים ממש, כשלעצמן, אין בהן שום הבעה, אף לא אם יעקרו אותן, אלה רק שתי גולות חסרות תנועה, העפעפיים, הריסים, וגם הגבות, הם אלו שעומסים את המשא החזותי של המלל והמליצות, אבל למוניטין זכו דווקא העיניים"

על העיוורון, 195

אני רודף אחר חוקיך, מחד
מאידך תשוקתי אותי רודפת.
בוש ונכנע אבוא בשעריך.
והלילות הארוכים והבדידות והשנים,
והלב הזה שלא ידע מרגוע.
עד שישקוט הים, עד שינוסו הצללים.

לאן אלך, אנה אפנה, כשעיניך מביטות בי
איכה אברח, איך לא אפנה?
בין אמת לאמת, בין הלכה למעשה
בין הימים ההם לזמן הזה.
בין הנסתר לנגלה, בין העולם הבא לעולם הזה.

רודף אחר חוקיך, מאידך תשוקתי אותי שורפת
עזה כמוות איומה כנדגלות
הלילות הארוכים והבדידות והשנים
והלב הזה שלא ידע מרגוע
עד שישקוט הים, עד שינוסו הצללים-השיבני!

[ארז לב ארי - אנה אפנה]

(אפשר לשמוע את השיר כאן. תהנו]