יאללה נו, סוף אוקטובר, קצת כבוד בכ"ז.

אני אשמח אם נתמקד באוקטובר אבל כמובן שאי אפשר לשפוט אף אחת שתקשר לחודשים קודמים בהם לא  השקענו את הימים האלה לרטרוספקטיבה..

ובכן, כל אחת עוברת על הציטוטים מהחודש האחרון ובוחרת לה שלושה אהובים במיוחד אליהם היא מקשרת בתגובה לפוסט הזה תוך הסבר קצר שכולל מי ציטטה, ומי צוטט ומדוע דווקא זה.

נא לא לפרסם ציטוטים עד השני בנובמבר כדי שכולנו נצליח להתרפק קצת על האוקטובר המגיע לקיצו.

גו!

"דע לך אדוני, לא כולם מנוולים כמוך."

~

יאנוש קורצ'ק

הוא יכול לראות אוטובוס לפני שהוא יוצא,
ושמש לפני שהיא זורחת.
כל מה שאנחנו רואים, הג'ירף רואה לפנינו.
יש לו גם על הפנים מן הבעה:
"כמה יפה להיות חיה גבוהה!"
לג'ירף יש צוואר ארוך.
הוא רואה עננים בקצה העולם, ומכריז:
"חברים!
בעוד חודשיים ירד פה גשם!"

מגובה של ג'ירף

כולנו נראים נמוכים.
והבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות
בשביל ג'ירף.

[מתוך "הכבש השישה-עשר"\ יהונתן גפן]

"לפני שנים רבות, כשרק הכירו, מצאו לירח שם חיבה.
עתה, אחרי שחילקו ביניהם את כל הספרים והתקליטים ואלבומי התצלומים, עוד נשאר להם להחליט מי לוקח את מאוורר התקרה."

[מתוך "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]

"הנה, לפני כמה ימים, אפילו הזוג המקרי שישב בשולחן הסמוך אלי בבית-הקפה שיחק במשחק כזה: הם ניסו לדבר האחד עם האחר רק בחרוזים. "עוגת הלימון יותר מדי מתוקה," אמרה האישה, שישבה עם הפנים אלי. פה ושם, בעיקר בתורו של הגבר, השתררה שתיקה מחויכת, אך לא לזמן רב, שכן האישה מיהרה להיחלץ לעזרתו.

("...כל רגע בחברתי הוא הנאה ארוכה." "זה בדיוק מה שרציתי לומר, אם רק תתני לי דקה... אגב, את האספרסו הגישו לי קר..." "ובכל-זאת, כלל לא הרגשנו איך הזמן עבר..." "כה מוזר. גם אני לא מאמין...") "האם תרצה שאת החשבון נזמין?" שאלה האישה, וסיימה את המשחק בקריצה. שלוש הוא מספר בודד. אחרי שהלכו מבית-הקפה לא נותר לי אלא לשרבט את הסיפור הזה על מפית נייר לבנה כמו כמה מהחרוזים שלהם. בסופם של דברים, קינאתי בהם: הרי הם באמת היו מאוהבים. הרי הם האמינו בשקרים של עצמם."

[מתוך: "לכחול אין דרום"\אלכס אפשטיין]

"וואו!" היא אמרה. "אתה דומה קצת לאמינם!"

"תירגעי!" אמר פרד. "אני יודע שאת מרגישה אשמה כי השווית אותי לינשוף, אבל לא צריך להסחף בדמיונות."

"אתה מרשה לי ללטף לך את הראש?" שאלה ג'ס.

"בבקשה," אמר פרד. "את מוזמנת." ג'ס ליטפה את השער שלו. הוא הזכיר קצת פרווה של חיה. "תכף אני אתחיל לגרגר," אמר פרד. "מותר לך ללטף לי את הראש מתי שמתחשק לך. למעשה, אני קצת אתעצבן אם לא תלטפי אותו כל יום."

ג'ס עמדה מאחורי פרד וכרכה את זרועותיה סביב כתפיו. פרד הושיט יד, תפס את כפות ידיה והחזיק אותן קרוב ללבו. ג'ס הרגישה שהלב שלו פועם במהירות. היא השעינה את ראשה על ראשו. הם הסתכלו על ההשתקפות שלהם במראה. "איזה זוג מכוער," אמר פרד. וככה הם נותרו די הרבה זמן, פשוט מחייכים זה לזה במראה. על הרצפה סביבם בהק השער של פרד באור השמש.

[בת 15 מקסימה אך מוטרפת / סו לימב]

"איזו בובה יפה יש לך!" אמר בקול מוזר, חסר-צליל. "כל חבריך למשחק ודאי יתקנאו בך בגללה."
מומו רק משכה בכתפיה ושתקה.
 "האם עלתה ביוקר?" המשיך האדון האפור.
"אינני יודעת," מלמלה מומו במבוכה. "מצאתי אותה."
"מה את שחה!" השיב האדון האפור. "ואם כן, את ממש בת-מזל, כפי שנראה לי."
מומו נענעה קצת בראשה.
 "אני כבר מסתכל בך זה זמן-מה," המשיך האדון האפור, "ונדמה לי שאינך יודעת כלל איך צריך לשחק בבובה נפלאה שכזאת. להראות לך?"
מומו נתנה באיש מבט מופתע והנהנה.
"הייתי רוצה שיהיו לי עוד דברים," קרקרה פתאום הבובה.
 "נו, את רואה, קטנתי," אמר האדון האפור, "הלא היא אומרת לך זאת בעצמה. בבובה נפלאה כזאת אי אפשר לשחק כמו שמשחקים באיזו בובה אחרת, הרי זה ברור. לא לשם כך היא קיימת. צריך להציע לה משהו הגון, אם רוצים לא להשתעמם איתה. שימי לב, קטנתי!"
 הוא ניגש אל מכוניתו ופתח את תא המטען שמאחור.
"קודם כל," אמר, "היא צריכה הרבה בגדים. הנה, למשל, שמלת ערב מקסימה."
הוא משך והוציא את השמלה והשליכה לעבר מומו.
 "והנה מעיל פרווה של חולד אמיתי. והנה כאן חלוק משי.והנה חליפת טניס. וחליפת סקי. ובגד ים. ועוד אחת. ועוד אחת. ועוד אחת..."
הוא הטיל כל אותם דברים לרוח-המקום שבין מומו לבין הבובה, ואט-אט נתגבבה שם ערימה.
 "כך," אמר, וחייך שוב את חיוכו הדק. "בזה תוכלי לשחק לפי-שעה, לא כן, קטנתי? אבל לאחר כמה ימים יהיה גם זה משעמם, את חושבת? ובכן, טוב; אם-כך, את צריכה עוד דברים בשביל הבובה שלך."
שוב התכופף מעל לתא המטען, והשליך חפצים לעברה של מומו.
 "הנה, למשל, ארנק קטן אמיתי, העשוי עור נחש, ובו שפתון אמיתי ופודריה. הנה מצלמה קטנה. הנה מחבט של טניס. והנה טלוויזיה-של-בובות הפועלת ממש - הנה צמיד, מחרוזת, עגילים, אקדח-של-בובות. גרבוני משי, מגבעת עם נוצה, כובע קש, כובעון לעונת האביב, מקלוני גולף, פנקס המחאות קטן, בקבוקון בושם, סבון ריחני לאמבטיה, תרסיס לרענון הגוף..."

הוא עשה הפסקה והסתכל במבט בוחן במומו, שישבה כמשותקת על הארץ בתוך כל אותם הדברים.
 "את רואה, המשיך האדון האפור, "זה פשוט מאד. צריך שיהיה תמיד עוד ועוד, ואז לא משתעממים אף פעם. אבל אולי את חושבת שיום אחד כבר יהיה לביביגירל המושלמת הכל ושאז אפוא יהיה אולי בכל-זאת משעמם? לא, קטנתי, אל דאגה! כי הנה יש לנו עוד חבר מתאים לביביגירל."
 ועכשיו הוציא מתא-המטען בובה אחרת. היא היתה גדולה כביביגירל ומושלמת כמוה, אלא שהיה זה עלם צעיר. האדון האפור הושיבו ליד ביביגירל המושלמת והסביר: "זהו בוביבוי! גם בשבילו יש המון רב של אביזרים. וכאשר כל זה, כל זה, יעשה משעמם - אז יש עוד חברה של בביגירל, ולה יש ציוד משלה, המתאים רק לה. ולבוביבוי יש עוד חבר מתאים, ולזה יש שוב חברים וחברות. את רואה אפוא, אין הכרח שיהיה משעמם אי-פעם, כי אפשר להמשיך את העניין עד אין-סוף, ותמיד ישאר עוד משהו שתוכלי לרצות בו."

[מתוך "מומו"\מיכאל אנדה]

אני מוכרח לומר לכם משהו: זה גדול. כל הסיפור של הצבת בובת הברווז של דודו גבע על גג עיריית תל אביב הוא סיפור עילאי, פרק מפואר בתולדותיהם של הרבה דברים - של תל אביב כמובן, אבל גם של הקומיקס, והעיתונות, והאינדיווידואליות העירונית, ובעיקר של המוניציפליה הישראלית כולה. החל בשלב ראשון, של יוזמת ילדי גבע לממש את צוואתו הרוחנית ולהעלות את הברווז על ראש שמחתה של העיר; דרך השלב השני, של ההתגייסות של רון חולדאי ואנשיו לרעיון; עבור בשלב הפגישה עם הבובה עצמה - הנה היא שם, צהובה וזורחת, על הגג - וההבנה כי התרוממות הרוח משותפת לכל מי שעוצר ומסתכל מעלה; וכלה בשלב השיא, בשבוע שעבר, של הענקת אזרחות כבוד לברווז והפיכתו לקמע הרשמי של חגיגות ה-100 לעיר - כל שלב בסיפור הזה מעוגן בכל כך הרבה מעוף והומור וקלילות והנאה שנדמה כאילו אין תושב פרברים אחד שלא מכה על מצחו ואומר יא אללה, איזה ראש טוב יש להם שמה בתל אביב, איזה עירייה עלובה יש לי. קחו אותי מכאן. התערבותו הפתאומית של המוות בחייו של גבע היתה צעד נלוז, בלי ספק, אבל אם כבר למות אז ככה: כנביא בעירך.

[עמית שהם, מוסף הארץ.]

הלילה שלוֹ

הלילה שלו

אני במקרה נקלעתי

ואני סגורה כמו כף יד על כף יד

מונחת בלילה בלי סוף

בלילה בלי סוף

אור הירח מתמלא, מתחסר,

לא מגיע במקום הדק הזה בין הכפות

אבל קוצב אותו בגאות ושפל של הדם

(מתוך "הלילה שלו", רות דולורס וייס)

וְצֵל שוֹשַנוֹת עֲנָנִים
(שֶׁיְּקִיצָה פִּתְאוֹמִית מַשִּׂיגָה)
כְּתוּבָה שְאֵלָתוֹ שֶׁל הַבַּיִת
"מִי כָּאן הַיֶּלֶד?"

[בסיד הכתלים.../ שרון אס]

מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך
מפנה מקום בלב ללחיצות שלך
מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך
מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך
מפנה מקום בראש לשדים שלך
מפנה מקום בלחי לסטירות שלך

כל כך הרבה מקום ואת בשלך
את בשלך
כל כך הרבה מקום
את יכולה להישאר לישון
ואם תהיי לגמרי שלי
לא יישאר מקום בשבילי

אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך
מפנה מקום באלבום לתמונות שלך
מפנה מקום מול האור לצללית שלך
מפנה מקום בחושך לנשימות שלך
מפנה מקום על הכר לשערות שלך
מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך
מפנה מקום שאליו אוכל לברוח איתך

כל כך הרבה מקום ואת בשלך...

[מפנה מקום/ ברי סחרוף]