Elton John

It's a little bit funny, this feeling inside
I'm not one of those, who can easily hide
I don't have much money, but boy if I did
I'd buy a big house where we both could live

If I was a sculptor, but then again no,
Or a man who makes potions in a travelling show
I know it's not much, but it's the best I can do
My gift is my song and this one's for you

And you can tell everybody, this is your song
It may be quite simple but now that it's done
I hope you don't mind, I hope don't you mind
That I put down in words
How wonderful life is while you're in the world

I sat on the roof and kicked off the moss
Well a few of the verses, well thy've got me quite cross
But the sun's been quite bright while I wrote this song,
It's for people like you, that keep it turned on.

So excuse me forgetting, but these things I do
You see I've forgotten, if they're green or they're blue
Anyway the things, what I really mean
Yours are the sweetest eyes I've ever seen.

מילים: יהונתן גפן
לחן: דיויד ברוזה

אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן

ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר

ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום

ויהיה טוב...

שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף

הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה,
רק תצאו מהשטחים.

ויהיה טוב...

אני מביט מהחלון אולי יגיע יום חדש.

"לדיון המסורתי על התפקיד המהפכני ה"רגיל" של השירה באשר היא, התפקיד הפנים-ספרותי והפנים-לשוני, צריך להוסיף היום רכיב חשוב נוסף: העובדה שכתיבה, פרסום או הוצאה לאור של שירה בישראל, לא רק שהם מעשים שאין בצדם שום רווח כלכלי אפשרי - זה תמיד היה המצב - אלא שכיום הם נעשים כמעט תמיד במימון עצמי של הכותב (גם במקרים של משוררים מרכזיים ומוכרים) או תוך הפסד כלכלי ניכר. יתר על כן - בניגוד לעבר לא רחוק - כיום אין למשורר בישראל כמעט שום סיכוי לזכות בשכר מסוג אחר על יצירתו: יוקרה חברתית, סמכות תרבותית, פרסום וכיו"ב.

אך דווקא מצב הדברים העצוב הזה יכול להתגלות, באופן פרדוקסלי, כתסס מהפכני יוצא מגדר הרגיל. דווקא בזכות נידחותה הגמורה בחברת הרייטינג שבה אנו חיים יכולה השירה להיעשות מחדש למקומם המובהק של הפוסעים הצדה ושל המהרהרים, למפלטם של הפורשים מהמשחק ושל הנחלצים ממכבשי ההגמוניה החברתית, התרבותית ואף הלשונית. המנגנון ההיפר-קפיטליסטי והניאו-ליברלי המושל אצלנו בכיפה מציב בעצם מחדש את השירה במקום שממנו נעדרה זה עשורים ארוכים: השירה קולטת אליה יותר ויותר - אם ככותבים ואם כקהל שוחרים - את אלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים לרתום את יכולותיהם הלשוניות האינטלקטואליות לכוחות הפרסום והשיווק, לטלוויזיה או לעולמות העסקים וההון, ובעצם היא חוזרת כך לתפקידה הוותיק כמבצרה הטבעי של קהילה אנטי-בורגנית, אנטי-קונפורמיסטית, כמעט אמרתי: בוהמית.

אני מאמין שהשירה יכולה לשוב ולהיות אתר פוליטי אמיתי שכמוהו חסרים כל כך בישראל של ימינו: אתר של ספק, של חתרנות ושל חירוף נפש. ואם לנקוט רגע נימה אישית, אמונתי זו היא סיבה מרכזית לכך שאני משקיע כל כך הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה בכתב העת "הו!", בהתנדבות וללא תמורה כספית. אם אאבד את האמונה הזאת, אאבד את התקווה ששינוי תרבותי משמעותי כלשהו עשוי להתחולל כאן."

(דורי מנור, פורסם במוסף הספרים של הארץ, יום ד' 28/10/09. "האפשרות להדהד בזיכרון")

תָּלוּ אוֹתִי
עַל צְלָב מֵאָז נוֹלַדְתִּי
וְאָמְרוּ: "אִשָּׁה"
קָבְעוּ יָדַי בְּמַסְמְרִים
עַל קֶרֶשׁ הָעִתִּים
קָבְעוּ רַגְלַי בְּמַסְמְרִים
עַל קֶרֶשׁ הַמִּרְמָה
וְאָמְרוּ: "אִשָּׁה...אִשָּׁה!"
כִּבְּסוּ מַחְשְׁבוֹתַי בְּאֵשׁ
לְאַט לְאַט
שָׁתְלוּ בִּשְׂדוֹת מַאֲוַיּי
עֵץ הַהוֹלֵךְ וּמִתְפּוֹרֵר
קִמְעָא קִמְעָא
לִמְּדוּ אוֹתִי אֶת אָלֶפְבֵּית
הַצַּעַר כָּל כֻּלּוֹ
הִלְבִּישׁוּנִי
בְּכָל רַעֲלוֹת הַשְּׁתִיקָה
וְאָמְרוּ:
"אַה... אִשָּׁה!
בְּסַךְ הַכֹּל אִשָּׁה"
חנק
יֵשׁ לִי חֲלוֹם
אֲבָל אֵין לִי
חַלּוֹן
שֶׁיַּשְׁקִיף עָלָיו

علّقوني على صليب
منذ ان وُلِدتُ
وقالوا:" أنثى !"
ثبّتوا يديّ بالمسامير
على خشبة الزمن
ثبّتوا رجليّ بالمسامير
على خشبة الغَبَن
وقالوا:
"أنثى.. أنثى !"
غسلوا أفكاري بالنار
رويدا رويدا
زرعوا حقول إرادتي
شجرة
تظلّ تتآكل تتآكل
رويدا رويدا
علّموني
كلّ أبجديّة الحَزَن
ألبسوني
كلّ أقنعة الصّمت
وقالوا:
"آه أنثى..
مجرّد أنثى !"
اختنــَاق
أمْـلــكُ أمَلا
لكن
لا أملك نافذة ً
أ ُطـِلُّ منـها

[צלב השתיקה - עבדה עודה]

"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, כבר נהיה רחוקים מכאן, במקום שכולו אהבה ורחמים נצחיים. חשבנו הרבה על המעשה, וגם עליו חשבנו. אך אין לנו דרך אחרת, ואין דרך יפה מזו שבחרנו בה. לא יכולנו להמשיך. הרי הוא יודע, הם גברו עלינו, הם היו רבים מאתנו ולהם אמצעים משוכללים ועיניהם פקוחות בכל פינה.

"כשיגיע לידיו מכתבנו זה, נהיה עם כל המעונים שנגאלו, עם הסובלים על-לא-עוול, שצדקתם האירה להם כאור הבוקר, עם החולים שמצאו החלמה שלמה, עם הנבלים שחזרו בתשובה, עם הנכזבים שראו תקוה, עם המשוגעים שגילו את האמת, עם הרוצחים שנכנעו לפני האהבה. אנחנו רואים אור ומישורים ירוקים לנוח בהם. רצינו את המנוחה ולא מצאנו אותה כאן. לא הניחו לנו. אין הוא יודע הכל. לא הכל סיפרנו לו, כדי שלא לצערו יותר מדי. ויש דברים שהצינעה יפה להם. לא רצינו לסבכו, אחרי לכתנו מכאן, עם האלמנטים השפלים, שעשו את חיינו לבלתי אפשריים. אין לנו טינה על איש, אף לא על רודפינו.

"האם יזכור את לילות-שבת בביתנו? אנו נושאים אתנו זכרון זה באהבה רבה. כי אהבנו אותו, את פשטותו והגינותו, את נימוסיו הנאים, את עדינות נפשו ורגשותיו. היכן יש עוד היום אנשים כמוהו? האם יזכור אותנו?

"כבר ברגע שהחלטנו לעשות את המעשה, דימינו להרגיש משהו מבבואת החסד הנצחי שאליו אנו מבקשים ללכת. דימינו לשמוע מוסיקה נפלאה, כמין כוראל של באך שלא שמענו מימינו. אל יצטער עלינו. איננו ראויים לזה. אנו הולכים אל מקום שהחיים אינם נחשבים בו אלא כמהתלה בזויה, כהזיה של מטורף. מי יתן ונהיה כשרים וטהורים לכך, בבוא הרגע הנפלא. מי יתן ונחסה בצל הרחמים הגדולים והאהבה שאינה מתמצית לעולם. הרי אנו שמחים - אל יתאבל עלינו. יאמין לנו: שמחה אוחזת בנו, כשאנו משווים בנפשנו כי נהיה ביחד עם הענווים, עם המפחדים בסתר, עם הנכים, העיוורים, החרשים, האילמים, עם המכוערים והנידחים, עם הזרים שאינם יודעים את שפת המקום שהם יושבים בו, עם אובדי הדרך התועים ואינם יודעים להינצל, עם הפצועים, המוכים, השבורים, הנשחקים, הבוכים לבדם.

"מה אדירה המוסיקה שאנו שומעים רק את אפס קצה באוזן הפנימית!

"יסלח לנו אם נהגנו בו, אף בשוגג, שלא כשורה. יסלח לנו על שנאלצנו להיפרד ממנו. אנו מצדנו סלחנו לכולם, אף לרודפינו, שאינם יודעים את אשר הם עושים. יסלחו הם לנו אם נתפסנו לצערנו ואמרנו עליהם דברים בוטים. יסלח לנו כל מי שחשדנו בו לחינם, כל מי שהיה עלול לפרש את דברינו שלא ככוונתם ולמצוא בהם עלבון או גנות, כל מי שהיינו זרים לו, מפני שלא ידענו לחיות. אל יאשימו איש במותנו.

"יזהר נא, זו עצתנו האחרונה לו. יש להקפיד הרבה בזהירות. הוא רגיש ועדין והעולם שפל ומלא מהמורות, הרפש קולח מכל פינה והאויר מזוהם מאד.

"אהבנו אותו. ישמור לנו פינה קטנה בלבו"

[האישה הגדולה מן החלומות, יהושע קנז, עמ' 125-126]

אך קוראים לך?" שאלה קורליין את החתול. "תראה, אני קוֹרָליין. בסדר?"

החתול פיהק באיטיות, בקפדנות, חשף פה ולשון ורודים להדהים. "לחתולים אין שמות", אמר.

"לא?" שאלה קורליין.

"לא", אמר החתול. "עכשיו, לכם בני האדם יש שמות. זה כי אתם  לא יודעים מי אתם. אנחנו יודעים מי אנחנו, אז אנחנו לא צרכים שמות".

קורליין /ניל גיימן

כל מה שרציתי זה לישון

אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום

[מתוך: עיניים זרות - רונה קינן]