"כשהתגייסתי לצבא כתבה לי אמי:
יונתן, תקום בזמן ותחבוש כומתה

בשטח המחנה והשתתף בכל האימונים
בשדה והיה חייל טוב ומסודר;
אל תאחר למסדר השכמה ושמן את הרובה
לפני שאתה הולך לישון פן יחליד

והפשל את השרוולים שתי אצבעות מעל

המרפק כמו שהרס"ר ממליץ והסווה את
הקסדה כמו שצריך, שלא יראו אותך בקרבות,

ועשה את כל מה שאומרים המפקדים וציית

לכל הפקודות הכי קשות,

אבל אם תהיה מלחמה,

חזור מיד הביתה, לאמא שלך. "


[מתוך "מקום לדאגה"\ יהונתן גפן]

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

אחבוש אותו ואומר, למשל:

"כובע, עשה שאני אגדל!"

והנה מיד הנני עולה,

וגופי מתמתח ואני גדולה,

ואין כמוני בכל העולם;

כי אני גדולה וגבוהה מכולם.

והכל מסתכלים ביראה וכבוד,

כי הרי אני גדולה עד מאוד.

[...]

הנה בליבי בקשה שניה:

"כובע, היה לאוניה!"

מיד הוא קופץ מראשי לים

ואני מפליגה בו בכל העולם,

לאיים רחוקים, לארץ זרה,

נוסעת הלוך ובחזרה,

ורואה ערים והרבה אנשים,

פרסים והודים וכושים,

ואיש לא יבין, ואיש לא ידע,

כי נוסעת בים ילדה לבדה.

ואם יהיה לי בים עצוב,

אומר לו: "כובע, הביתה שוב!"

ואבוא לביתי. ומכל המדינות

לכל חברי אביא מתנות.

ומסביבי ישבו חברים

ואני אספר להם סיפורים,

ואיש לא יעז להגיד לי עכשיו:

"שוב היא בודה סיפורי כזב!"

כל הימים, כל הימים,

חולמת אני על כובע קסמים.

כובע קטן, מקושט נוצה,

העושה כל מה שאני רוצה.

(לאה גולדברג, כובע קסמים)

שיר שראיתי על אחד הקירות בתל אביב, באיזור של נווה צדק.. אין לי מושג של מי זה.

"אבל מעטי המעטים שמצליחים איכשהו להשתרבב לתוך הבלה-בלה-לנד המקושקש של נפשותנו (נפשי, על כל פנים) מתגלים כבעלי יכולת פלאית לגרום לעיתים לתחושת בדידות עצומה,שכוחה רב יותר מאשר הבדידות האנמית, התפלה והנעימה שהייתה בלעדיהם."

[מתוך תגובה לפוסט בבלוג הנפלא הזה
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=14049]

את תעשי תה אחרון, אני אקרא לך דברים
מצחיקים מן העיתון.
אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן, יש מילים
בתוך העטיפה,
אני אוהב אותך היום, אני אוהב אותך.

כשנגמור עם הסלון, נתרחץ ונתבשם
אני אהיה מוכן הרבה לפנייך אבל לא איכפת לי
לחכות - תבואי כבר.
אחר כך אגע לך, בכל הגוף, את תגעי חזרה.
את תגידי טוב לי היום, אני אשמח עמוק בפנים
שמחה גדולה.
את תרדמי הרבה, הרבה לפני, אבל לא איכפת לי
לחכות
אחר כך יעלה האור, ימצא אותי ער
חושב על מה היה ומה יהיה.

[אריק איינשטיין, "אני אוהב אותך היום"]

"ג'ון לוק, הפילוסוף שהמציא את עניין זכויות האדם, מדבר על הזכויות הטבעיות שלכם. אלה שאמורות להיות מנותקות מתלות בשלטון ומוענקות לכם אוטומטית מתוקף היותכם בני אדם. הוא מדבר על חופש התנועה, הוא מדבר על הזכות לחיים ולביטחון, הוא מדבר על הזכות לשוויון, הוא מדבר על זכותו לדבר. אבל אתם יודעים מה? שיסתום. שיפסיק לרגע לדבר. כי אני לא יכול לשמוע יותר כלום. וכי שכחנו את הזכות הכי בסיסית, הכי מובנת מאליה, הכי נחוצה. הזכות לדבָר שהיה שלנו ויום-יום נגנב מחדש מאיתנו - מעצירי כלא גואנטנמו כמו גם מהעצירים שכלואים באוטובוסים עמוסי פלאפונים מנגנים, מהעצירים של הרחובות העירוניים הרועשים, מהעצירים שיושבים על הספה בבית מול הטלוויזיה הצרחנית - זכותו של אדם לשקט."

(גון בן ארי, '7 ימים', ידיעות אחרונות)

"אתה יודע מה משוגע? החוקים של החברה. תיקח חיידקים, לדוגמא."

"חיידקים?"

"אה-הא. במאה השמונה עשרה, לא היה דבר כזה. כלום. אף אחד בכלל לא דמיין דבר כזה. אף אדם שפוי, בכל אופן. אז בא לו איזה דוקטור, או או או, מלוויס, מלוויס. מלוויס בא. הוא ניסה לשכנע אנשים, ובכן, בעיקר דוקטורים אחרים, שקיימים דברים קטנטנים פצפונים בלתי נראים שנקראים חיידקים, שנכנסים לך לתוך הגוף וגורמים לך לחלות. אה? הוא ניסה לשכנע דוקטורים לרחוץ את הידיים שלהם. מה זה הבחור הזה? משוגע? קטנטן, פצפון, בלתי נראה? איך קראת לו? חיידק? הא? מה?

עכשיו, תעבור למאה העשרים. בשבוע שעבר, או למעשה, לפני שגררו אותי לחור הגיהינום הזה, אני הלכתי והזמנתי המבורגר בדוכן של מזון מהיר, והבחור שם הפיל אותו לרצפה. ג'ים, הוא הרים אותו, ניגב אותו והגיש לי אותו כאילו הכל בסדר.

 'מה לגבי החיידקים?' אני שאלתי. 'אני לא מאמין בחיידקים. חיידקים הם רק דבר שהם המציאו כדי למכור לך חומרי ניקוי וסבונים.'

עכשיו, הוא משוגע, נכון? רואה? הא! הא! אין דבר נכון, אין דבר שגוי, יש רק דעה רווחת."


[מתוך הסרט "12 קופים"\טרי גיליאם]

גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו

אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה

כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה

כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה

יוני רכטר ועלי מוהר, מתוך הדיסק מחשבות ואפשרויות.

חמק הכלבלב חזרה אל תוך בית החוף, שם שכב והמשיך לחלום אודות הזאבים.

אכן, היו אלה הזאבים, אשר במחיצתם ביקש להיות. מה רב האושר - כך חשב בלבו - לצאת איתם לציד, ללכת אחריהם לכל מקום, לעשות כל דברים אשר הם עושים, וכל דבר שהם יבקשוהו לעשות. ואז יבוא יום, בו הוא עצמו ישתנה ויעשה נועז ופראי כמותם. 
 לילה לילה, בשעה שאור-הירח זהר על ענפי-השרך הקפואים שליד החלונות, היה עצובלי מתעורר בבית-החוף ומתישב להאזין.
לילה לילה היה חובש את כובע הצמר שלו מעל לאזניו ומדשדש חרש החוצה. מדי פעם היה מתנהל באותו שביל עצמו, לאורך החוף המשופע אל תוך היער. הוא המשיך בדרכו עד אשר עצי היער נעשו דלילים יותר והוא יכול היה לראות בעדם את הרי הבדידות.
ואז היה עצובלי מתיישב בשלג וממתין לנהמת הזאבים. לעתים היו הדי הנהמות מגיעים ממרחקים, ולעתים נשמעו קרובים יותר.
אבל הוא היה שומע אותם כמעט בכל לילה.
 וכאשר היה עצובלי שומע את נהמת הזאבים - היה מפנה את חרטומו למרומים ומשמיע את תשובתו. לפני עלות השחר היה עצובלי זוחל חזרה ופונה לישון בתוך המזוה שבבית-החוף.
בוקר אחד הביטה בו די-נורה ואמרה לו:
"לעולם לא תשכח אותם באופן שכזה."
"אינני רוצה לשכוח אותם," אמר לה עצובלי, "אני רוצה תמיד תמיד לחשוב עליהם."

[עמק החיות המוזרות\טובה ינסן]

להתבונן בבני אדם כפי שאני מתבונן בשקיעת החמה, למשל, ואני מגלה שאנשים יכולים להיות נפלאים בדרך כלל, לא פחות משקיעת חמה נהדרת.
כשני מתבונן בשקיעה יפה, אני לא מנסה למתוח עליה ביקורת. אני צופה במחזה השקיעה ביראת כבוד, כפי שהיא מתגלה לעיניי. אני מרגיש התעלות אם אני מסוגל להתבונן באנשים ולאהוב אותם כפי שהם מתגלים. כך הם פורחים ומפתחים את המיוחד במינו שבאישיותם.
כאשר אני מקבל את האדם כפי שהוא, אני מסוגל להקשיב לו בכנות, אני מסוגל לשמוע את הדברים שנאמרים ולהקשיב גם לדברים שמאחוריהם. אני מגלה שקיים איזה חוק פסיכולוגי אוניברסלי המסודר בצורה מעוררת כבוד.
מאחורי מילים בלתי חשובות לכאורה, אני שומע לפעמים זעקת אנוש עמוקה, צעקה מדוממת, המונחת קבורה ובלתי ידועה, הרחק מתחת לפני השטח. אני חש בדברים שהוא מפחד להביע בקול רם ובכל זאת משתוקק להעביר אליי. אם הצלחתי לקלוט את הדברים, אני מבחין במבט של הבנה בעיניו. אני רואה אותו משתחרר, מסתער קדימה בתחושה מחודשת של חופש, היה זה כאילו היה אומר: "תודה לאל! מישהו שמע אותי, מישהו יידע מה פירוש להיות אני", כמו אסיר בבור, המקיש יום אחרי יום בסימני מורס: "האם מישהו שומע אותי? האם ישנו מישהו שם? האם מישהו מסוגל לשמוע אותי?" ויום אחד מתרחש הנס. הוא קולט הקשות חלושות ומאותת "כן!". במחשבה הפשוטה הזו הוא משתחרר מבדידותו, הוא נעשה שוב בן אנוש.

הביטי באדם שבקרבתך. הוא מחייך לעיתים, עליז לעיתים, כועס לעיתים או עצוב. לא מן הנמנע שהוא שקוע בבור כלא. אם תקשיבי לו בכל יישותך, עם כל נשמתך, אולי יהיה ביכולתך לקלוט את השדר הרפה הבוקע מבור הכלא. רק אם תקשיבי לו בכנות, תצליחי לשחרר אותו מבור הכלא שלו אל עולם מלא שמש

 וחמימות אנושית." 

[פרופסור קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי]

הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי סִפרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון. שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע וגם על מפגשים עם מטיילים אחרים. יש משהו נפלא בפגישות אקראי כאלה. משהו קליל וראשוני כאחד. יושבים ומרתיחים מים, ושותים קפה ומדברים על דברים שבדרך כלל, בכל הֶקשר אחר, היה לוקח זמן רב להגיע אליהם.

והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור גַלעדיה ואנדרטאות הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, ובַמקומות שבהם היא נוף ומרחבים ולבבות פתוחים.

[דויד גרוסמן על ספרו 'אישה בורחת מבשורה'.]