כבר מזמן לא היה, על כן זה לא "ציטוט החודש" אלא "ציטוטים מאז יוני". :)
דפדפו לכם בארכיון ובחרו 5 ציטוטים אהובים מחצי השנה האחרונה וקשרו אליהם בתגובות לפוסט הזה. רצוי להוסיף מי מהגולשים פרסם את הציטוט ולמה הוא מצא חן בעיניכם.

כדי שכולם יוכלו ליהנות להם בתגובות ולחזור לציטוטים ישנים ומרגשים, נבקש לא לפרסם ציטוטים חדשים עד השני בינואר.

תהנו!

ואולי גם האימה; אך אותם רגעים נדירים עם אנה היו דקות של פלא טהור ובראשיתי. היו אלה רגעיה שלה, רגעים פרטיים עד מאוד, אשר בחרה לשתף בהם אותי ואשר לי היה הכבוד לחלוק איתה. לא יכולתי לנחם אותה, לא העזתי להסיג את גבולה. כל שיכולתי לעשות הוא להביט כפי שהביטה היא, לחמול כפי שחמלה היא. סוג זה של סבל עליך לשאת לבדך; כפי שאמרה בפשטות רבה כל-כך: "זה בשבילי ובשביל מר אֵל," ומילים אלה אין להן תשובה.

מר אל, כאן אנה /פין - עמ' 24.

כל החיים לפחד לאבד
זה כל החיים חצי בן-אדם
זה כל החיים סיבים של חולצה
וריח קלוש שנמוג עם הזמן

כל החיים לישון בענן
ולנשוף ולשאוף את אותו העשן
לשטוף את העור נקבובית נקבובית
ולמצוא שאין כלום בתחתית התחתית;
ולרקוד בלי לזוז
ולצחוק בעווית
ולרדת על ארבע כדי לכרות את הברית
שבין אנשים לבין הילדים
שגולפו מן הגזע והפכו לגברים

[מתוך "הקולב"\רונה קינן]

לא אמרתי לך, יותר ויותר אני אומר לעצמי "מרים" במקום הרבה מילים אחרות. מרים זה תביני ותבואי ותקבלי אותי וטוב לי ורע לי וסוד ולגדול ושקט ושדייך ולבך ולנשום וחנינה

שתהיי לי הסכין/דויד גרוסמן

We do our time like pennies in a jar, what are we saving for?

(תרגום חופשי לעברית: אנחנו חיים כמו מטבעות בתוך צנצנת, בשביל מה אנחנו חוסכים?)

[מתוך השיר Believe - The Bravery]

...רגע קצר, אז כשנוצר
זה ששינה את חיינו
אף-על-פי-כן
עוד ייתכן
קסם עשוי רק משנינו;
שיר שכתבנו בלילה מואר
עומד על רגליו
ושר.

זה הסיפור, כל הסיפור,
זה שנולד מתוכינו
מול עינינו
יופי לא יאומן.

[אהוד מנור]

"It's all the same fucking day, man"

-ג'ניס ג'ופלין

בין ארבע לחמש וחצי כל יום, הייתי שומע את חיים מנגן. מעניין שלא היו צריכים להכריח אותו לנגן. הוא רצה את זה מעצמו. הוא אמר שבלי הנגינה החיים שלו ריקים. לא הבנתי איך ילד שיודע כל-כך הרבה, ושנסע בכל העולם, יכול להגיד שהחים שלו יהיו ריקים אם הוא לא מקשקש שעה וחצי ביום על פסנתר. ביקשתי ממנו שיסביר לי, במילים של בני-אדם, איך הפסנתר ממלא את החיים שלו. שיגיד. שאני אבין. אולי גם אני יכול למלא את החיים שלי עם פסנתר?

אבל הוא לא היה יכול להסביר. אמר שאין מילים לתאר דבר כזה. ואני התעצבנתי, ואמרתי שינסה בכל-זאת, הרי הוא יודע לדבר, נכון? אז שיתאמץ קצת ויסביר לי בעברית פשוטה איך צלילים יכולים למלא חיים של בנאדם? מה, הם עשויים בטון? עפר? מים?

וחיים ניענע בראשו, והירהר, וקימט קצת את המצח הגבוה שלו, ואחר-כך אמר שהוא לא יכול, זה משהו שמתרחש עמוק בפנים, ואי אפשר להסביר למישהו בחוץ. ואז הפסקתי לשאול. כי אם אני מישהו בחוץ, אז אני לא מעוניין.

יש ילדים זיגזג/דויד גרוסמן

בזמן שהוא חי את התקופה ההיא, שיום אחד יסתכל עליה אחורה בגעגועים, שאלה יהיו הזמנים הטובים של פעם? אף אחד לא אומר לנו, 'זו התקופה הכי מאושרת שלך.' למה בזבזנו חלק גדול כל-כך ממנה בחלומות על מעבר למקומות אחרים?
לראשונה הבין בובי שהדבר שאליו התגעגע יותר מכל חלף עבר לנצח, והוא ישב ובכה כתינוק. הוא רצה את הילדות שלו בחזרה. הוא רצה ללכת הביתה, לפסוע במסדרון, לעלות למיטתו הישנה ולהתעורר כשעתידו מונח לפניו על שטיח אדום. הוא רצה לשוב לתקופה שבה היום נראה כנצח והשדה מאחורי הבית היה מרחב עצום שהוביל למקומות קסומים ובריכת השחייה היתה ארוכה ורחבה כאגם. לתקופה שבה חברך הטוב ביותר היה אחיך לדם וכל הבנות חשבו שאתה חמוד.
הוא תהה מה בדיוק קרה למלך ניפוח בלוני המסטיק של שנת 1949. הילד שהתעתד להטיס מטוסים, לשוט למזרח הרחוק, להיות קאובוי ולעשות כל-כך הרבה דברים נפלאים.
שום דבר נורא לא קרה לו. הוא פשוט התבגר."

[מתוך "בין צבעי הקשת"\פאני פלאג]

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת

והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי

ועם בני עמי ועם ארצי

ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.

בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אלי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.

(מילים ולחן - מאיר אריאל)

".. אילו לפחות אהבת אותי"

"אל תכניסי אהבה לעניין כדי להשחית את הכל. זה תרגיל הסחה מובהק. מה יש לאהבה לעשות כאן?"

"הכל."

"שטויות. את א ו מ ר ת אהבה, אבל את מתכוונת לבטחון. ובכן, לא קיים דבר כמו בטחון. אפילו אם את חוזרת הביתה אל בעלך הקטן והבטוח, איש אינו מבטיח לך שהוא לא יצנח מחר מת מהתקף לב. או יתעופף עם ציפור אחרת, או יחדל לאהוב אותך. האם את מסוגלת לקרוא את העתיד? האם את מסוגלת לחזות את הגורל? מה גורם לך לחשוב, שהבטחון שלך הוא כה בטוח? מה שבטוח הוא, שאם תחמיצי את החוויה הזאת לעולם לא תהיה לך הזדמנות אחרת. מוות הוא סופי, כפי שאמרת אתמול."

[מתוך: פחד גבהים - אריקה ג'ונג, עמ' 144]

הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה.

עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט.

הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

[דוד אבידן, מתוך "ברזים ערופי שפתיים"]

ויש גם ביצוע מקסים של אילן וירצברג.