ראה את העצים העירומים בסתיו,
ראה את השמיים מתכסים בעב
ראה הערפל, בבוקר, בכבישים,
ראה את השדות, כהים וחרושים.

ראה את התלמים בפני האנשים...

הבט וראה אותי
הנה אני מולך-

השיר הזה שלך.

ראה את הגגות בלובן הבוער,
בתים ליד הים מתפוררים מהר...

ראה את הבאים לבנות ולהבנות,
ראה אותם חולמים חלום שלא ימוט.
חלום שהחולם שכח את פתרונו...

הבט וראה אותי,

הנה אני מולך-

השיר הזה שלך.

ראה איך לפעמים כאילו אין אדם,
וארץ ושמיים רגע לבדם
ראה את ההרים, כחולים ביום שרב
ואת הים מכחיל
והבוקר עוד רב,
והדרך פתוחה...

הבט וראה אותי,

הנה אני מולך-

הנה אני שלך.

ראה/אסתר עופרים

מילים: עלי מוהר

לחן: יוני רכטר.

בתקופה קשה זו הכי קל לאהוב את הזרים. מפני שהם אינם תובעים ומתבוננים, כל הזמן מתבוננים. נמאסו עליי מלורי, אייקו, גון, אפילו כריס.

אין בהם כלום בשבילי. אני מתה בעיניהם, על אף שפעם פרחתי. זו האימה החבויה. סימפטום: פתאום זה הכל או כלום; ניפצת את הקליפה החיצונית וחדרת אל הריק השורקני או לא ניפצת. אני רוצה לחזור אל שביל הביניים הנורמלי יותר שלי שבו ישותי מפעפעת אל מהות העולם: לאכול אוכל, לקרוא, לכתוב, לדבר, לקנות: כדי שהכל יהיה טוב כשלעצמו, ולא רק פעילות קדחתנית שנועדה לחפות על פחד שצריך להתמודד עם עצמו ולהתנצח עם עצמו עד מוות ולומר: חיים חולפים!

[מתוך ג'וני פניקה ותנ"ך החלומות - סילביה פלאת']

זהבית טלפנה למיכל ענתבי, אמנית קונספטואלית, והזמינה אותה לפגישה בקפה "מאפו". מיכל היתה פנויה והן נפגשו מיד. למיכל יש שיער ארוך גולש, והיא תמיד משחקת בקצוות שיער. זהבית מתולתלת ונלהבת. מקוצר הזמן הן דיברו רק על קריירה ולא על אהבה. לשתיהן היתה קריירה קצת דפוקה, או אפשר לומר מעוכבת. מה יכול לקרות בארץ קטנה שנמצאת כל כך הרבה שנים במיתון? הן קבעו להיפגש פעם שניה באירופה ולדבר על אהבה.

באירופה הן לא נפגשו, אך לפתע הזדמנו שתיהן בקזבלנקה שבמרוקו, וזהבית הזהירה את מיכל לא לטעום מן הדג מחשש להרעלת קיבה. איזה תענוג היה לזהבית ולמיכל בקזבלנקה. זהבית עישנה נרגילה ומיכל קיבלה הצעת נישואים ממלצר. זהבית עשתה סימן בפנטומימה להפיל את הראש קדימה ולהעמיד פנים של חולת אפילפסיה. רק כך ניצלה מיכל מנישואים עם מלצר, והיא בכלל אישה נשואה.

"זה נפלא שאת עדיין מאוהבת" אמרה מיכל.

"הבעיה היא" אמרה זהבית, "שאני מאוהבת אבל לא ברור לי במי".

"לא חשוב", אמרה מיכל, "אהבה משפיעה לטובה ל העור. הוא נעשה יותר זוהר".

"תשמעי איך נפלתי בפח", אמרה זהבית. "יש לי כלל ברזל, לא אמן ולא בעל זקן. פעם פגשתי בנסיבות חברתיות גבר אירופאי שנראה לי סתם לא מגולח, משהו בסגנון ערפאת מינוס, ומה קרה? הוא יצא מהמיטה, התמתח, בלע ענב ואמר שהוא נוסע עכשיו לאסוף את אשתו מהעבודה".

מיכל השפילה את עיניה במבוכה.

"ומה אז?" שאךה.

"הזמנתי אותו פעם שנייה, והוא בא אלי בידיים פרושות לרווחה. התחמקתי ממנו כמו טוריאדור בזירה. ביקשתי שיישב ונשוחח קודם, ואחר כך שברתי עליו ביצה טרייה."

"זה הכול?" אמרה מיכל. "זה כל מה שאת יכולה? ביצים זרקו גם על שמעון פרס".

"אז תגידי לי את", הרימה זהבית את ראשה מפי הנרגילה "מה עוד אפשר לעשות לגבר מנוול? נדמה לי שכאן עדיף לערב את אנשי העולם התחתון".

"על זה כבר חשבתי מזמן", הודתה זהבית. "חבר בעולם התחתון שווה היום יותר מחבר רופא, רק בעולם התחתון יש חברות אמיצה, הנה השר זאבי, מסכן, השם יקום דמו, אבל בחייו היו לו חברים כבדי משקל"

מיכל טעמה בכפית מן הטחינה הירוקה.

"טרי?" שאלה זהבית.

"טרי ומלא לימון", ענתה מיכל.

הן קינחו בבקלאווה חמה ובקפה ערבי מר. המלצר ניסה עוד פעם להציע נישואים למיכל, והגיש להן כוסיות ליקר תפוזים.

"אני לא אוהבת לדבר על נושאים כאלה", הודתה מיכל. "אנחנו נשים עצמאיות ובשלות ולא ייתכן שגברים יפילו אותנו בפח. אולי מוטב שתקדישי את עצמך לאומנות, את יודעת איך זה; גבר בא, גבר הולך, ותשעה מעשרה סתם מנוולים".

"גם בגילי ובמצבי אני מחכה עדיין לגבר העשירי", אמרה זהבית.

"היית תמימה ונשארת תמימה", אמרה מיכל, "הגבר העשירי מזמן נהרג במערכות ישראל".

"אהבה היא מחלה", הוסיפה מיכל. "כך לפחות זה באגן הים התיכון".

"אז מה? להצטרך לפעילות פוליטית? אני צריכה משהו לצאת בשבילו מבית גם במזג אויר רע".

"באמת יש לך בעיה", אמרה מיכל. "אולי תתנדבי לפעילות עם נוער מנותק. יש ביניהם צעירים עם כשרונות מופלאים".

זהבית התעייפה פתאם. הליקר עירפל את מוחה. היא הבינה שבכל אגן הים התיכון היא לא תמצא אהבה.

[מתוך: באה והלכה - דליה רביקוביץ']