אז כמעט ונגמר לנו עוד חודש.

אז הנה פוסט ציטוטים חודשי, סוג של התאספות בסוף כל חודש, במסגרתה יציין כל אחד את שני הציטוטים האהובים עליו מהחודש החולף בתגובות.

היום יום חמישי ה-27; בואו נסכים שהפוסט הזה יישאר ראשון עד ה-31, יום שני, כך שהבמה לדיון הזה תישאר זמן מה.

החוקים:

1. לשוטט בציטוטים של החודש האחרון, ליהנות שוב, אולי אפילו לגלות מחדש - ולבחור שני ציטוטים (שלא אתם הוספתם, מן הסתם). דרך אגב, זאת גם הזדמנות מצויינת להוסיף תגובות, אם מתחשק לכם.

2. לציין בתגובה לפוסט הזה את שם הציטוט ובעליו, לינק, מיהו הבלוגר שהוסיף אותו, וגם קטע קצר שיספר למה בחרתם דווקא בציטוט הזה. X2

3. דיונים בתגובות יתקבלו, כתמיד, בברכה.

בהצלחה לכולם. (:

-מיכל

נ.ב. - חשבתי שאולי כדאי לבקש שהמצטטים כאן יוסיפו קישור למרכאה אצלם בבלוג,

כדי שנוכל לפרסם אותו יותר, אולי יהיו מצטטים ומגיבים נוספים. לא חובה, אבל רצוי.

ואלקט רעיונות מתנועות שפתיים של הסובבים, אבל קודם אקח עוד כוסית אחת שתחדד את התשוקה. כמה נפלא להיות סופר לילה בעיר מוכה. מכל פינה נשמעת זעקה: כתוב עלי בסיפור הבא שלך. תיכף, אל תדאגו, אני אכתוב על כולכם, יום יבוא ותיווכחו לדעת איזו פינה חמה שמרתי עבורכם. אבל בינתיים אני חייב להתמקד במשימה שונה. עוד מעט אסיים ואתפנה להרעיף עליכם אהבה נצורה. רק אסיים את הכוס לפני שאשטוף פנים ואתחיל במלאכה".

סייד קשוע, מתוך "בלילות הקיץ החמים: מארס בירושלים, זמן טוב להתבגר", מוסף הארץ, 28.3.08.

מיד צלצל המלך

        צלצול אחד קצר

וציוה על הליצן להתיצב לפניו. הליצן בא במרוצה, מתגלגל באויר ונוחת על ראשו, בידו נבל קטנטון, ופעמונים מתנדנדים על קצה כובעו המחודד.

"עזוב שטויות, ליצן-הליצנים, נגן לי מעט ותן לי לנוח.

אני עצוב ומיואש ואין לי מצב-רוח.

ליאונורה בתי כל כך חולה, לא אוכלת ולא שותה.

את הירח היא רוצה, רק את הירח!

אבל שר החצר וגם הקוסם ואפילו שר האוצר - לא הועילו:

הוא רחוק, הוא כבד, הוא עשוי מגבינה ירוקה או מאש.

אינני מבין דבר וחצי, ואינני יודע מה לעשות.

נגן לי משהו עצוב מאוד..."

"אדוני המלך ירום הודך, אני - כמו תמיד - עומד לשירותך,

אם שר החצר אומר ככה, ורב-הקוסמים אחרת, ואם שר האוצר אומר דברים שונים לגמרי -

אולי נשאל את ליאונורה הקטנה? נשמע מה בפיה של הנסיכה החולה."

כעס המלך לרגע, אך מיד התחרט וחשב לעצמו: "אולי עכשיו, אולי הפעם, נשמע סוף סוף דברים של טעם."

הלך הליצן אל חדר הנסיכה, מתגלגל באויר ונוחת על ראשו. והנסיכה, חיוורת ועיניה קודחות, שאלה:

"ליצן מצחיקן, הבאת את הירח?"

"עוד לא, נסיכה. אבל אם תגידי לי מה גדלו - מיד אלך ואביא לך אותו!"

"זה קל ופשוט," אמרה הנסיכה, "גדלו כמו הציפורן שעל האגודל. הנה כך, כאשר אני מרימה את אצבעי למולו, אצבעי מסתירה את כל-כולו."

"והיכן הוא תלוי? האם בקצה האופק או בקצה של ענן? ואולי הוא תלוי במרומי הסולם?"

"ליצן מצחיקן, זה קל ופשוט: הרי הוא תלוי על צמרת הברוש. הנה כך, כאשר אני מציצה בחלון, הוא תלוי מולי, מאחורי הוילון."

"כמה טוב, נסיכה, שהכל את יודעת. מיד אטפס אל צמרת הברוש ואקטוף את הירח... אך הגידי לי: ממה הוא עשוי, הירח?"

"ליצן מצחיקן, אילו מן שאלות?! הוא עשוי מזהב, כל ילד יודע. הרי אם תציץ אל צמרת הברוש, תראה בעצמך שהוא לגמרי צהוב! הוא צהוב ועגול ונוצץ וקירח. אתה לא מכיר את הירח?"

[מתוך: הנסיכה שרצתה את הירח, מאת ג'יימס ת'רבר.]

(שייכתי את זה כרגע לקטגוריית סיפורת, אבל אני תוהה אם אולי כדאי לעשות קטגוריה ראשית חדשה של ספרות ילדים ולשייך את זה לשם.)

דורך על הזכרונות

לא משאיר עקבות

רק תהיות

משותק מתמיד, האש בפנים

מסתובב ברחובות חצי מוארים

הראש למטה, מחשבות בעננים

מחפש את הדרך אליי

מחפש את הדרך אלייך

ובלילה חולמים חלומות

[מיטות חולות/ כנסיית השכל.]

בהשיבו אל לבו את העמל שנכון לו בסריקת האי, "הייתי חושב שחבורת נערים בריטים - כולכם כאן בריטים, נכון? - תגלה יותר תושיה - כלומר -"

   "כך היה בתחילה," אמר ראלף, "לפני שהכל -"

   הוא נשתתק לרגע.

   "אז היינו מאוחדים -"

   הקצין הניע בראשו לעודדו.

   "אני יודע. בני-חַיִל. ממש כמו ב'אי האלמוגים'."

   ראלף הביט אליו דוּמם. רגע חלף במוחו חזיון הזוהר המופלא שהיה נסוך על חופים אלה בימים עברו. ואילו עתה היה האי למאכולת-אש - סיימון מת - וג'ק ניסה... הדמעות התחילו זולגות והיפחות הרעידו את גופו. זו הפעם הראשונה באי שלא כבש אותן; עויתות-יגון עזות טילטלוהו מכף-רגל ועד ראש. קולו הלך ורם תחת חופת העשן השחור נוסח שאיית האי העולה באש. התרגשותו דבקה בשאר הנערים, ואף הם החלו לרעוד ולהתייפח. ובטבורם, גופו מסואב, שערו סבוך וחטמו זב, בכה ראלף תמרורים על קץ התום, על חשכת לב-אנוש ועל נפילת הרֵעַ הנאמן, הנבון, שכּוּנה חזרזיר.

   הקצין, מוקף תאניה ואניה זו, היה נרגש ונבוך קמעה. הוא נצטדד כדי לתת להם שהות להתאושש והמתין, ועינו נחה על הסיירת הנאה שבאופק.

[מתוך "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. הספר הזה השפיע עליי מלא].

מיוחד כזה עכשיו, רגוע. יופי שיש רק לישֵנים, אבל לא לכולם. ולרגע יש לו חשק לקחת אותה ככה, כמו שהיא, להכניס אותה לבקבוק ולשמור אותה ליד המיטה שלו, כמו הבקבוקים האלה עם הציורים בחול, שפעם היו מביאים מסיני. כמו האור הקטן של ילדים שמפחדים לישון בחושך לבד.

[מתוך הסיפור הקצר "בקבוק" של אתגר קרת. מופיע בספרו "אניהו".]

שמוכר המַאלבִּי הצית את התלת-אופן שלו והלך הביתה, שהטייפים בדוכני הקסטות מסביב נשברו מכאב, שאפילו החיילים אשר המתינו בעיניים עייפות לא חייכו בחזרם הביתה, אפילו הם היו עצובים. אני מצאתי ספסל תחנה נטוש, נשכבתי ועצמתי עיניים. החורים בכרטיסייה שבכיסי המשיכו להיראות כמו סתם חורים.

[מתוך הסיפור הקצר "הלילה בו מתו האוטובוסים" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]

הצחוק הגיע איפה שהוא מעליי. הרמתי את הראש, ושם היא הייתה, תלויה הפוך, רגליה היחפות מחוברות לתקרת הסלון הגבוהה. הסתכלתי עליה המום. "תגידי, את מטורפת?" שאלתי. היא לא ענתה, רק חייכה. החיוך שלה נראה טבעי כל-כך, כשהייתה תלויה כך הפוכה, כאילו השפתיים נמתחות ללא מאמץ מעוצמת כוח המשיכה בלבד. "אל תדאגי, אני אוריד אותך," אמרתי, ושלפתי את הספרים מהמדף. ערמתי כמה כרכי אנציקלופדיה זה על זה וטיפסתי עליהם. "זה אולי יכאב קצת," אמרתי, מנסה לשמור את שיווי המשקל בראש הערמה. היא המשיכה לחייך. משכתי בכל כוחי אבל כלום לא קרה. ירדתי מערמת הספרים בזהירות. "אל תדאגי," אמרתי, "אני אלך להתקשר מהשכנים, לקרוא לעזרה." "בסדר," צחקה, "אני לא הולכת לשום מקום." צחקתי גם אני. היא הייתה כל-כך יפה ולא הגיונית, תלויה כך במהופך מהתקרה. שערה הארוך פוזר כלפי מטה, שדיה מעוצבים כצמד טיפות מים נוטפות מתחת לחולצת הטריקו הלבנה. כל-כך יפה. עליתי על ערמת הספרים ונשקתי לה. הרגשתי את לשונה נוגעת בשלי, את הספרים נהדפים מתחת רגליי, את עצמי מרחף באוויר, לא נוגע בכלום, תלוי רק בשפתיה.

[מתוך הסיפור הקצר "דבק מטורף" של אתגר קרת. מופיע בספרו "צינורות".]

אין בך שום דבר רומנטי.

אנחנו חושבים שבאיזשהו מקום אפילו שמחת שהכלב שלך מת.

בגלל שחשבת שדבר כזה יכול לסקסון ווקר להתחיל להתמרח עלייך, נכון? את באמת חשבת שיכול להיות שהוא ייקח אותך בזרועותיו ויחבק אותך, וחשבת שיכול להיות להוא יבכה איתך, בגללך ובגלל הכלב שלך, וחשבת שיכול להיות שהוא יזמין אותך לצאת איתו כדי לעודד אותך.

וחשבת שיכול להיות שהוא ישוב ויחבק אותך כשתצאי איתו, זה מה שחשבת, וחשבת שיכול להיות שתיראי יפהפייה כשדמעות תלויות על ריסייך וכשעינייך נוצצות מבכי וכשעצבות איומה ויפהפייה ניבטת מפנייך.

וחשבת שהוא ייצא מגדרו כשיראה אותך, ושהוא ינשק את הדמעות סביב עינייך, וינשק את מצחך כדי לנחם אותך, ויחזיק בעדינות במרפקים שלך, וינשק את הדמעות על לחייך, ואז פיו ימצא את פיך וינשק אותו שוב ושוב ושוב.

על כך הדברים האלה חשבת, תודי בזה, ושמחת שהכלב שלך מת, נכון?

את צריכה להתבייש בעצמך.

אנחנו לא רוצים שום קשר איתך.

התאחדות האוהבים הצעירים.

[מתוך: לרחם על סיליה, ג'קלין מוריארטי]

כנראה בגלל צבאיותו המחוספסת המסתירה רוך נחבא, הוא הצירוף הפופולרי צור קשר, שבו משתמשות כל מיני בעלות זנב סוס בהיר שנסעו בקו 61 ביום שישי כשירד גשם, כדי ליצור קשר עם ההוא במעיל השחור שישב באלכסון מאחור והחזיר להן בבירור מבט. הצור קשר הזה כל-כך חביב אלי, עד שאינני מדלג על מודעה, ותוך כדי כך אני בודק, במין עקשנות אופטימית, חייכנית, שָמירית, אם מישהי מפצירה צור קשר גם בוותיק נעים ההליכות והמטריף שהשתרך לו במדובלל במורד נורדאו ותקע בתקווה מבטים מגניבים לכל עבר; בינתיים זה עוד לא קרה. בעיקר מכיוון שרוב קשרי המבט האלה נוצרים, על-פי התרשמותי רבַּת השנים, דווקא בקווי אוטובוס שאין לי המזל לנסוע בהם. אבל אני ממשיך להסתכל."

[מתוך הטור "מהנעשה בעירנו", עלי מוהר, עיתון "העיר", דצמבר 89']

   I often think about you

when I'm lying alone in

my room with my mouth

open and the remote

lost somewhere in the bed

[Leonard Cohen, "Book of Longing", page 97]

תרגום קלוקל: (והחלטה שרירותית לשימוש בלשון נקבה)

השלט

"לעתים קרובות אני חושב עלייך

כשאני שוכב לבדי ב

חדרי עם הפה

פתוח והשלט

אבוד איפה שהוא במיטה"