The best love is the kind that awakens the soul and makes us reach for more. That plants a fire in our hearts and brings peace to our minds. That's what you've given me. That's what i hope to give to you forever

[מתוך הסרט 'The Notebook'.]

אני נזהרת מדברים נופלים

מאש, מרוח, משירים

(תרצה אתר)

(אני שונאת את הרגעים שניראה  שאין מקום להניח עולם שלם שניבנה רק בתוכי. המציאות ממשיכה ורק אני מתעקשת להתקע באותם מקומות שהממשות כבר לא חלק בהם.)

פה

שהמלחמה הזאת עשתה להם לרצות לעזוב את הארץ, לפחות לרגע אחד או שניים. זה קרה גם לי, כשהמשטרה עצרה סטודנטים ממכללת רמת גן רק בגלל שהם ערבים ושהם מחו על המלחמה. אחרי זה השוטרים גם שיקרו (שיקרו.) ואמרו שאחד העצורים תקף אותם, כשכל האנשים שהיו שם ראו בבירור איך הם עוצרים אותו בזמן שהוא מנסה לקחת את התרופה נגד אפילפסיה שלו. זה עשה לי כזה גועל נפש, כזה ייאוש וחוסר אונים, שלא רציתי יותר להלחם. אמרתי לעצמי שמה, מה אני יכול לעשות נגד הדבר הזה, את מי אני מנסה להציל פה, איזה סיכוי יש לי להתנגד לזה, לשנות את זה. זה לא שלי הדבר הזה. זה לא שלי. אני רק רוצה לחתוך מכאן, ושישארו הם עם החרא שהם מייצרים. כל כך רוצים להרוג ולהיהרג, אז יאללה, שיהיה לכם במזל. אני לא יכול להשאר כאן.

[...]

יש לי חבר שחתך. גר בניו-יורק, עם האישה המעולה והילדה הממתקית שלו. עובד בבנק, כמתכנת באווירה מתמטיקאית. הוא נולד בנורילסק, העיר הכי צפונית בסיביר, ועד שהכרתי אותו, בקורס קציני קשר, הוא כבר ידע עברית מדהימה בעושר וברגישות שלה. רוצה להגיד שהוא כבר התאמן על חיתוך. מי שחתך פעם אחת, יודע שאפשר, שעם כל גווני האפור שמתלווים לזה, יש לכל אחד ארץ אחרת. בשלושת השבועות של המלחמה, כשהוא בניו יורק, הטירוף של המלחמה קצת רופף לו את העצבים. רב עם ההורים של אשתו בצעקות וקרס. "הם בטח חושבים שאני לא הכי יציב עכשיו. מה שלא רחוק מהאמת," הוא אמר לי. נשארה לו הישראל בבטן. הוא בחיים לא יחזור לכאן.

[...]

היה משהו בלהיות איש שמאל במלחמת קונצנזוס שכזו, שקצת גרם לי לפתוח מחדש את תפיסת העולם שלי, את הראייה שלי את החיים שלי, למי הם שייכים ומה אני עושה איתם מעכשיו. אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, כמו שאמר סבא אריק, אבל פתאום נראה לי קצת גדול עלי להשאר עם הדבר הזה שגיליתי על ישראל בבטן, ולהמשיך לחיות את החיים שלי כאן כאילו כלום. זה הכי נשמע כמו המערכון ההוא של החמישיה, שהויברגר מציג לקהל את האישה שרק עכשיו גילתה שיש כאן עוד עם, פלסטינים. כן, גיליתי שיש כאן עוד עם, ישראלים, עם מדינה משלהם והכל, חלקה מחוץ לתל אביב, וזו מדינה די נוראה. גזענית, שונאת, מפלה, מתעמרת. [...]. ואתם יודעים, זה לא באמת שגיליתי את הכל אתמול בבוקר. אבל פתאום זה נהיה אצלי נוכח מכדי להסתיר, מכדי להתעלם. לא רוצה. לא מתאים לי לחיות את החיים שלי בצד הדברים האלה בלי להתייחס אליהם.

בפיזיולוגיה של המוח למדתי פעם שיש מערכת עצבים אוטונומית, שלא צריכה את המוח המודע שיגיד לה לפעול. זו המערכת שאומרת ללב לפעום. זו גם המערכת שפועלת אוטומטית במצבים של איום קיצוני, מצבים שמכונים fight or flight. להילחם או לברוח. אני מרגיש שמה שקורה פה איים עלי מספיק בשביל שהדילמה הזו תקבל את קדמת הבמה. אי אפשר עוד סתם לנשום, להסתפק בעליה ובירידה של בית החזה. יש צל גדול שמרחף מעל החיים שלי."

(מתוך הבלוג http://idov.co.il/?p=717)

אֲנִי מְאֻשָּׁר

בְּאַהֲבָתִי לְאִשְׁתִּי

וְגַם אִם גּוּפָהּ

מֻנָּח בָּאֲדָמָה

לֹא יִקְּחוּ מִמֶּנִּי

אֶת הָאֹשֶׁר

אהרן שבתאי, מתוך "טניה"

"For June, who loved this garden

from Joseph, who always sat beside her."

(some people do spend their whole lives together)

[Notting Hill]

שבתינוק יש את אותן אותיות כמו בתיקון? איזה קטע.

[מתוך הסדרה 'מסכים', עונה שנייה].

לא יכולה להגיד דבר אחד עד הסוף. והמעט שהייתי מטיילת בארץ, גם כן לא הייתי יכולה לאהוב אותה עד הסוף. היום, כשאני יוצאת, למשל, מירושלים, ורואה את ההרים, אני חושבת - אוי, כמה עבר עליכם, הרים. וחושבת: אילו הים היה מדבר; אילו ההרים היו מדברים. מי ישב עליכם. מי בנה. מי חי פה. מי יחיה. אתם שלי? של מי עוד? ומתחילות מחדש כל השאלות."

נוכחים נפקדים דויד גרוסמן

בִּלְעָדַיִךְ

אֶגְחַן
מֵעַל הָאַמְבַּטְיָה
אֲמַלְאֵהוּ בְּמַיִם

אַשְׁרֶה בּוֹ
אֶת הַסְּחָבָה

אֶרְחַץ רִצְפָּה

[לבי ריק כמו הדלי הזה/ אהרן שבתאי]

Elphaba: What a touching display of grief.

Glinda: I don't think we have anything further to say to one another.

Elphaba: I wanted something to remember her by, and all that is left were those shoes, and now that wretched little farm girl has walked off with them. So I'd appreciate some time, alone, to say goodbye to my sister.

Elphaba: Nessa, please, please, please forgive me...

Glinda: Elphie... you mustn't blame yourself. It's dreadful, it is, to have a house fall on you, but accidents will happen.

Elphaba: You call this an accident?

Glinda: Yes! Well, maybe not an accident...

Elphaba: Well, what do you call it?

Glinda: Well... a regime change. Caused by a bizarre and unexpected twister of fate.

Elphaba: You think cyclones just appear out of the blue?

Glinda: I don't know, I never really...

Elphaba: No, of course you never! You're too busy telling everyone how wonderful everything is!

Glinda: I'm a public figure, now. People expect me to...

Elphaba: Lie?

Glinda: Be encouraging! And what exactly have you been doing besides riding around on that filthy, old thing?

Elphaba: Well, we can't all come and go by BUBBLE!  Who's invention was that, the Wizard's? Of course, even if it wasn't I'm sure he'd still take credit for it.

Glinda: Yes, well, a lot of us are taking things that don't belong to us, aren't we?

Elphaba: Now wait just a clock tick! I know it may be difficult for that blissful, blonde brain of yours to comprehend that someone like him could actually choose someone like me! But it's happened... it's real. And you can wave that ridiculous wand all you want, you can't change it! He never belonged to you, he doesn't love you, and he never did! He loves me!

Glinda slaps her.

Elphaba: cackles. Feel better now?

Glinda: Yes, I do.

Elphaba: Good, so do I.

[Wicked, the musical]

מה מוזר שביקשתי אותך

בדרכים לרוב,

עד שבאתי אל סף ביתך

והוא כה קרוב.

(לאה גולדברג, מתוך "לאט כהולם הלב")

"כמה מעט זכאי אדם לדעת על אדם אחר.

ואפילו הוא מקשיב. ואפילו אין שוכחים מאומה."

[מתוך "מיכאל שלי"\ עמוס עוז]