| 3/2010
"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. למרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד אינו יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום.
[שירים - ריימונד קארבר.]
| |
"עד עכשיו כתבתי בהווה, מהרגע אחרי שהפכנו להיות מה שאנחנו, אולי כדי להחיות את זה...
לא, אני כותב בהווה כי כך קל לי יותר לספר. הווה, אם לפני ההשתנות היה רגע בהיר שחיים בו, לאחר מכן הוא רגע כל כך בוהק שקשה להסיר ממנו את העיניים...
לא. מה הטעם לשקר. אני כותב בהווה, כי יש לי איזו אמונה טפלה שאם אכתוב כך עליה, לילה אחד אשמע נקישה בדלת והיא תעמוד שם; זה יקרה בדיוק, אבל בדיוק כשאני אכתוב את השם שלה."
[מתוך הסיפור "קדמת עדן" של חגי אברבוך]
| |
יש בעולם הרבה דברים יפים
עצים ופרחים, אנשים ונופים
ומי שיש לו עיניים פקוחות
רואה יום יום מאה דברים נפלאים לפחות
[לאה גולדברג]
| |
הנה העצים במלמול עליהם
הנה האוויר הסחרחר מגובה
אינני רוצה
לכתוב אליהם
רוצה בלבם לנגוע
(מתוך: כוכבים בחוץ / נתן אלתרמן)
| |
הדבר הזה שהיה בינינו
הדבר הזה שהיה ביננו, הקרוי כפי הנראה אהבה, הסתלק, ועתה דבר אינו מפריד עוד ביננו. (משום כך, כפי הנראה, כך נשמעות השיחות בינינו: אני מדבר על כריסטופר קולומבוס. בדרכו להודו הוא עצר באיזה אי לא ידוע ורצה לקרוא לו, תאמיני או לא, ישראל. אבל סגנו הניא אותו מכוונתו. את השם של הסגן הרשע, ברתולומאו, אפשר למצוא היום רק בספר הסטוריה רציני. והשם שקיבל אותו אי לבסוף - איני מגלה! תארי לך, אולי בתחילת מסעו הגיע קולומבוס גם אלינו לכאן, לתל אביב. זה כל כך דמיוני? בתוך פחות משבוע אפשר להפליג ממפרץ קדיס לנמל יפו - ואת מספרת לי שוב על אמך, שאינה בריאה.)
(מתוך: לכחול אין דרום/אלכס אפשטיין)
| |
כוננות ספיגה
"ההופעות בפני הפצועים היו הקשות מכולן. בסורוקה שכב חייל עיוור עם תחבושת על עיניו. אמו החזיקה בידו. סביב מיטתו, לבקשתו, שרנו לו את 'ילד מזדקן'. המילים לבשו משמעות חדשה, אירונית וכואבת. באנו לגרום לו קצת אושר. הוא גרם לנו המון צער.
ביום שבת, היום הראשון למלחמה, הגענו, חברי 'כוורת', להופעה באולם 'אלהמברה' ביפו. הגענו מתוך אינרציה, כאילו אם נתעקש על שגרתנו, המלחמה תיעלם. שלושה אנשים קנו כרטיסים.
ההופעה בוטלה, ואנחנו התיישבנו בתפזורת בשורות הראשונות של האולם, שהדהד בריקנותו. פשנל, אמרגננו, ניצב על הבמה השוממה בףוזה שהזכירה את הגנרל ג'ורג' פטון. הוא סיפר שאכן פרצה מלחמה ושהוא צילצל לחבריו האלופים בצבא והם הרגיעו אותו ואמרו שאין מה לדאוג, צה"ל מתכנן לתת לצבאות ערב להיכנס פנימה, ואז, במכה אחת, להשמיד אותם. הוא ליווה זאת בתנועת אגרוף מוחצת. נאומו הרשים אותנו מאד. הוא השרה עלינו ביטחון ותחושה שבתוך כמה ימים הכל מאחורינו.
פשוט לא הבנו שבאותו יום לא רק ההופעה ב'אלהמברה' בוטלה - אלא גם המדינה כפי שהכרנו אותה."
[מתוך "עור התוף של קרדיף"\דני סנדרסון]
| |
הדבר הכי טוב
"הדבר הכי טוב, אבל, במוזיאון הזה היה שכל דבר נשאר תמיד במקום. אף אחד לא היה זז.
היית יכול ללכת לשם מאה אלף פעם, והאסקימוס הזה עוד היה רק עכשיו גומר לדוג את שני הדגים האלה, הציפורים עוד היו בדרך דרומה, האיילות עוד היו שותות מבור-המים הזה, עם הקרניים היפות והרגלים הרזות והיפות שלהן, והאשה עם השדיים האלה עוד היתה אורגת את אותה השמיכה.
אף אחד לא היה משתנה. הדבר היחיד שהיה משתנה זה אתה. לא שהיית הרבה יותר מבוגר או משהו. זה לא בדיוק זה. אתה רק היית שונה, זה הכל.
הפעם אתה היית לובש מעיל. או שהילדה הקטנה שהיתה בת הזוג שלך בשורה בפעם הקודמת היתה לה אדמת ולך היתה בת-זוג חדשה.
או שאיזה ממלאת-מקום היתה לוקחת את הכיתה, במקום מיס איגלטינגר. או ששמעת את אמא ואבא שלך רבים נורא באמבטיה. או שעברת לפני זה על-יד איזה שלולית ברחוב עם קשת-צבעים כזאת מנפט.
זאת אומרת, אתה היית שונה איכשהו - אני לא יכול להסביר למה אני מתכוון. ואפילו אם הייתי יכול, אני לא בטוח שהיה מתחשק לי."
[מתוך "התפסן בשדה השיפון"\ג.ד.סלינג'ר]
| |
מים מתוקים
אהובתי כמו ארץ מדבר
לא מתמסרת קל, אם בכלל
להצגות שלי היא לא קהל;
אפילו כשרוצה אותי כבר
דוחה כל גינונים של מחזר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.
אהובתי היא כמו ארץ מדבר
יש בה נקיון בוהק וצח
שאם אני מעט מלוכלך
אפילו שרוצה אותי כבר
לא תתן להתקרב, לא תיעתר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.
היא לא אוהבת כשאני מדבר
היא אומרת שאני משקר
אפילו בשתיקה
כמו לא שווה
אפילו יריקה
היא בטח לא שוכחת
ועדיין לא סולחת
לימים ארוכים ארוכים
כבר מזמן היתה עוזבת
אלמלא היתה חושבת
שתמצא בי
מים מתוקים.
אהובתי היא כמו ארץ מדבר
דוקרת כצור, צורבת כעקרב
חודרת לעצם כרוח קדים קרה;
אפילו שרוצה אותי כבר
מייבשת אותי
לראות אם אשאר
דווקא אז, אני אוהב אותה יותר.
[מאיר אריאל]
| |
יהיה בסדר
לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים "יהיה בסדר".
צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה-"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה.
אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".
- יצחק רבין
מתוך נאום בטקס סיום מחזור של ביה''ס לפיקוד ומטה (ה-27 באוגוסט, 1992)
| |
אנשים משתמשים זה בזה
אנשים משתמשים זה בזה
כמרפא לכאבם. אחד את השני
שמים על הפצעים הקיומיים שלהם,
על העין, על הערוה, על הפה ועל היד הפתוחה.
תופשים זה את זה ולא רוצים להניח.
[אנשים משתמשים זה בזה/יהודה עמיחי
מתוך "יהודה עמיחי- שירי אהבה".]
| |
"הזקן התחיל לרעוד פתאום.
קוסם עזר לו להגיע לפח והוא נשען עליו עד שרעד האדרנלין המושהה עבר. הוא ניסה לצחוק שוב, אבל נכשל.
"תחשוב מה זה היה עלול לעשות לך, אם היית הורג אותו. או לי."
"האם זה היה יותר גרוע ממה שכבר נעשה לך?" שאל קוסם. הוא לא רצה לדבר אליו כך, בעיקר לא בקול הקפוא וחסר הנשמה הזה, אבל המילים גאו בו כמו דם בפצע.
"אני לא נפגעתי. טוב, לא מאד. זה היה שום דבר אם הייתי בגילך. יש לי כמה חבורות שיידרש להן שבוע להחלים, ושפשוף שלא ייתן לי לישון בלילה. אבל בלעדיך, אולי הייתי בדרך לבית החולים. או לחדר המתים. אבל אתה הגעת והפסקת את זה. אני אהיה בסדר."
"באמת? ואתה תלך הביתה עם שאריות העוף שלך מחר בלילה?"
לרגע, הקול היחיד חוץ משאגת התנועה היה השאיפה המאומצת של ריאותיו של הזקן. "לא. אני מניח שאני לא אעשה את זה עוד," הוא הודה לאטו. "אני מניח שאני אזמין מונית, או אבקש מהטבח להקפיץ אותי בדרך. לא, אני לא חושב שאני אלך הביתה מהעבודה ברגל שוב."
"אז זה מה שהם גזלו ממך הלילה, זקן. לא את הכסף שלך או חייך, ואפילו לא את העוף הקר. הם גזלו את ההליכה הביתה בפרטיות, ברחובות שצריכים להשתייך לך.
נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה."
[מתוך "קוסם היונים"\מייגן לינדהולם]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: